מהחולצה, דרך הלבשה תחתונה ועד מצעים – כל אחד ממוצרי הטקסטיל שאנחנו קונות בחנויות אמור להיות מסומן בצורה ברורה עם פרטים אודות ארץ המוצא שלו, שם היבואן, הוראות כביסה/ניקוי והרכב הבד. מדובר באחת מהתקנות היותר חשובות בחוק הגנת הצרכן הישראלי, שמחייבת כל יצרן או יבואן לפרט את כל הפרטים החשובים האלה על הפריטים שהוא מייצר או מייבא. למרבה המזל, החוק כתוב בשפה יחסית ברורה, כך שלרוב אלו שמחוייבים בחוק באמת עומדים בו ומאפשרים לנו למצוא בצורה ברורה את כל הפרטים שחשוב לנו לדעת על הבגד, כמו למשל האם הוא עשוי מבד טבעי או סינתטי.
לקרוא את האותיות הקטנות
הסיבות שבגללן אנחנו צריכות להתייחס למה שכתוב על תוית הבד, ובמיוחד לחלק שמתאר ממה הוא עשוי, הן שונות ורבות. ראשית, בדיוק כמו שחשוב לנו לדעת מאילו רכיבים עשוי המזון שאנחנו מכניסות לפה, כדאי לנו לדעת ממה עשויים הבגדים שאנחנו שמות על עצמינו. זה לא רק רלוונטי למי שיש לה העדפה אישית ספציפית (כמו למשל טבעונים שבוחרים שלא לקנות עור או פרווה), אלא לכל אחת מאיתנו. כך למשל, כדאי שתכירי שבני אדם יכולים לפתח במהלך חייהם גירויים או אלרגיות לסוגי הסיבים הסינתטיים האלה, גם בגיל יחסית מבוגר.
שנית, חשוב לדעת שגם לתהליכי הגימור והצביעה של סוגי בדים שונים, יכולים להביא לתגובות אלרגיות אצל הלובשים אותם. כך למשל, הפיגמנטים הנדרשים לצביעה של בד סינתטי (למשל פוליאסטר או ניילון) הם לרוב שונים מאלו שעושים בהם שימוש לטובת צביעה של בדים טבעיים כמו כותנה, וקל יותר לפתח אליהם תגובה אלרגית. כמו כן, חומרים כימיים כמו פורמלדהיד (פורמלין) שבהם עושים שימוש במקרה שרוצים לייצר בד שאינו מתקמט, עשויים להיות אלו שגורמים לתגובות של גירוי ואלרגיה. כך שאם את מתחילה להתגרד אחרי שלבשת בגד חדש, החשוד המידי צריך להיות הבד שממנו הוא עשוי או התהליכים הכימיים שהוא עבר עד שהגיע אלייך.
הסיבה השלישית, ואולי החשובה ביותר, לחשיבות ההיכרות שלנו עם סוגי הבדים שפריטי האופנה שלנו עשויים, קשור בכך שבדים סינתטיים נוטים חלקיקי פלסטיק מיקרוסקופיים לימים והאוקיאנוסים ברחבי העולם. מיליוני הטונות של החלקיקים שכבר נמצאים במים, ואלו שימשיכו להגיע אליה בשנים הקרובות, לא רק מזהמים את המים והיבשה, אלא גם מגיעים מגיעים בסופו של דבר לאוויר שאנחנו נושמות והאוכל שאנחנו אוכלות.
יש הרבה דגים בים, אבל גם המון מיקרופלסטיק
המקור העיקרי של המיקרופלסטיק הוא ביגוד סינתטי, כאשר הוא ממש לא רואה ממטר מקורות אחרים כמו לכלוך עירוני או שחיקת צמיגים שנמצאים במקומות שני ושלישי. על פי האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע (International Union for Conservation of Nature), הבדים הסינתטיים (פוליאסטר, ניילון, אקריל וכו’) מהווים כיום כ-60% מצריכת הסיבים השנתית של תעשיית ההלבשה. אמנם הליכי הייצור (חיתוך, צביעה וגימור) של הבדים הללו מביאים לשחרורם של מיקרופלסטיק לאוקיאנוסים, אבל מחקרים מראים שדווקא הכביסה בבית היא האחראית העיקרית לבעיה. לפי קרן מקארתור, עמותה העוסקת בקידום כלכלה מעגלית, תהליכי הכביסה שלנו מביאים לנשירה של כחצי מיליון טון של מיקרופלסטיק בשנה מבלי שנרגיש או נשים לב.
>> קראי במילון מונחים: מה זה מיקרופלסטיק?
קשה להגיד למי שייכת האחריות למלחמה בבעיית המיקרופלסטיק – האם של המותגים אשר מייצרים את הבגדים או הצרכנים שממשיכים לקנות אותם. התשובה המרגיזה אך הסבירה ביותר גורסת כי האחריות שייכת לשני הצדדים. מצד אחד, צרכנים יכולים לעשות שינויים קטנים בהרגלי הכביסה שלהם על מנת למזער משמעותית את כמות המיקרו-פלסטיק שמגיעה בסופו של דבר לים. מצד שני, המותגים יכולים למזער או אפילו להפסיק לחלוטין את ייצור הבגדים מבדים סינתטיים, ואף לעזור בחינוך השוק לכביסה נכונה של בדים סינתטיים קיימים. כך או כך, ברור שיש הרבה ידע שצריך להשלים ופעולות שחייבים להתחיל לנקוט בהן כבר עכשיו.
כשהבעיה והפתרון הולכים יד ביד
לאורך העשור האחרון נערכו מספר מחקרים שבחנו את ההשפעה הסביבתית של כביסה של טקסטיל. המחקר הראשון והפורץ דרך הוא של מארק בראון ועמיתים מ-2011, שהיה מבין הראשונים לזהות שחלק ניכר מחלקיקי הפלסטיק המצויים בים ובחופים ברחבי העולם מורכב מסיבי פוליאסטר זעירים. המחקר הזה הצית את סקרנותה של חברת פטגוניה, חברת בגדי טיולים המזוהה עם ערכים של מודעות סביבתית ליזום מחקר דומה בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת קליפורניה. המחקר שלהם בחן האם בגדי הפליס הפופולריים שלהם אכן כאלה מזהמים, באמצעות בחינה של המים שנפלטו ממכונות כביסה שכיבסו את בגדי הפליס. במסגרת הניסוי, צוות המחקר בחן גם בגדי פליס חדשים וגם כאלו שכבר עברו כביסות רבות, בניסיון להבין האם יש הבדלים בין השניים. אתן כבר יכולות לתאר לעצמכן שתוצאות המחקר אימתו את החשש.
מתוך ניסיון למצוא פתרון לבעיה הזו, פטגוניה וחברות נוספות, מעורבות במחקרים שונים מתחומי הטקסטיל הסינתטי, בתקווה למצוא דרך לייצר טקסטיל שכזה מחומרים שמאבדים כמה שפחות מיקרו-פלסטיק לאורך זמן. מחקרים אלו עד כה גילו כי שמש, זיעה, ותק וגימורים מסוימים נחשבים כמגדילים את הנשירה של המיקרו-פלסטיק מהבדים הסינתטיים. עם זאת, במקום להפסיק לייצר בגדים מהחומרים הסינתטיים, או לכל הפחות להקטין את הכמות שלהם מתוך כלל פריטי הקולקציה, מותגים אלו בוחרים פשוט להציע לצרכנים טיפים ופתרונות לטיפול בבגדים הללו או למכור להם פתרונות שונים שאמורים לעזור להקטנת חלקיקי המיקרו-פלסטיק שמגיעים למקורות המים בזמן הכביסה.
לפיכך, עד שהמותגים יתחילו להציע פתרונות אמיתיים שיעזרו בצמצום כמויות המיקרופלסטיק שנשטפים למקורות המים שלנו מידי יום, נראה שזה תלוי בנו – הצרכנים והצרכניות. מה זה אומר בפועל? להיות יותר מודעות, לקנות פחות פריטי לבוש עשויים מסיבים סינתטיים ולכבס בצורה אחראית עד כמה שאפשר את אלה שכבר יש לנו.
למידע נוסף באותו נושא:
דו”ח מטעם האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע בנוגע למיקרופלסטיק במקורות מים משנת 2017.
מארק בראון ועמיתים (2011), הצטברות מיקרופלסטיקה על קו החוף ברחבי העולם (אנגלית).
זוית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה (2016), “האם הבגדים שלנו מרעילים את הים?“.
כלכליסט (2017), מכבסים את הכביסה המלוכלכת באוקיינוס.
ווג.קום (2020), Should synthetic clothing be sold with a warning?
