מהחולצה, דרך הלבשה תחתונה ועד מצעים – כל אחד ממוצרי הטקסטיל שאנחנו קונות בחנויות אמור להיות מסומן בצורה ברורה עם פרטים אודות ארץ המוצא שלו, שם היבואן, הוראות כביסה וניקוי והרכב הבד. מדובר באחת מהתקנות היותר חשובות בחוק הגנת הצרכן הישראלי, שמחייבת כל יצרן או יבואן לפרט את כל הפרטים החשובים האלה על הפריטים שהוא מייצר או מייבא.
למרבה המזל, החוק כתוב בשפה יחסית ברורה, כך שלרוב באמת אלו שמחוייבים בחוק עומדים בו ומאפשרים לנו למצוא בצורה ברורה את כל הפרטים שחשוב לנו לדעת על הבגד.
למה צריך להיות אכפת לנו מהמידע הזה?
בדיוק כמו שחשוב לנו לדעת מאילו רכיבים עשוי המזון שאנחנו מכניסים לפה, כדאי לנו לדעת ממה עשויים הבגדים שאנחנו לובשים. זה לא רק רלוונטי למי שיש לו העדפה אישית (כמו למשל טבעונים), אלא לכל אחד ואחד מאיתנו, שעשוי לפתח מתישהו במהלך חייו גירוי או אלרגיה לסוג סיב מסוים.
בנוסף, חשוב להתייחס גם לתהליכי הגימור והצביעה של סוגי בדים שונים, שיכולים להביא גם הם לתגובות אלרגיות של הלובשים אותם. כך למשל, הפיגמנטים הנדרשים לצביעה של בד סינתטי (למשל פוליאסטר או ניילון) הם לרוב שונים מאלו שעושים בהם שימוש לטובת צביעה של בדים טבעיים כמו כותנה, וקל יותר לפתח אליהם תגובה אלרגית. כמו כן, חומרים כימיים כמו פורמלדהיד (פורמלין) שבהם עושים שימוש במקרה שרוצים לקבל טקסטיל שאינו מקבל קמטים, עשויים להיות אלו שגורמים לתגובות של גירוי ואלרגיה.
בדיקות מעמיקות לסקרניות
לא תמיד אפשר להסתכל או אפילו לחוש את הבד ולדעת בדיוק מאיזה חומר גלם הוא נוצר (בין אם מסיבים טבעיים ובין אם סיבים מעשי אדם). עם זאת, אם את ממש סקרנית,ישנן כמה בדיקות שאפשר לעשות כדי לקבל רמז, אם לא תשובה של ממש.
מבחן שריפה – מבחן המאפשר לנו להבחין אם מדובר בסיב טבעי או סיב סינתטי בצורה יחסית קלה. כמובן שחשוב לבצע את הבדיקה הזו תחת אמצעי זהירות. בגדול, מדליקים פיסת בד ובוחנים את התגובה שלו. בדים מבוססי צלולוס לרוב יתפסו את האש בצורה מהירה יחסית, וישרפו כמו שהיינו מצפים שצמח מיובש נשרף. בדים מבוססי פרוטאין לרוב כמעט ולא ישרפו (כלומר, לא יתפסו טוב את האש), ואלו שכן ידיפו ריח כמו של שיער שרוף. כאשר מנסים לשרוף בדים סינטטיים מבוססי פלסטיק (כמו למשל פוליאסטר) הם ינמסו, כמו שהיינו מצפים שפלסטיק יגיב לאש. הבעיה עם מבחן השריפה הוא שבמקרים של בדים סינטטיים מבוססי צלולוס (למשל ריון) או בדים שהם מיקס של מספר סוגים של סיבים – יהיה קשה לדעת בירור באיזה סוג בד מדובר.
מבחן האקונומיקה/חומר הלבנה (Bleach) – על מנת להבחין בין סיבים טבעיים מבוססי פרוטאין (משי וצמר, כאמור) לבדים סינטטיים המדמים סיבים שכאלה אפשר לבחון את התגובה של הבד לחומר ההלבנה. למעשה, הפרוטאין שבסיבים אלו לא מגיב טוב לחומר ההלבנה ולכן אמור להתמוסס לחלוטין ולהעלם תוך מספר דקות. אם לאחר הכנסת פיסת הבד לחומר ההלבנה עדיין רואים משהו – משמע שיש מעורבות של סיבים נוספים מלבד הסיב הטבעי בו חשדנו.
בחינה תחת מיקרוסקופ – לרוב ניתן להבחין בין סוגי הסיבים השונים תחת מיקרוסקופ. במקרה כזה כמובן הדרך הכי נוחה היא להשוות לפיסות בד שאנחנו כבר מכירים ומזהים. חשוב לציין כי אם יש בידינו טקסטיל שהחוט ממנו יוצר הוא חוט שמערב בין מספר סוגי סיבים (למשל תערובת של כותנה ופוליאסטר שנארגת כבר בשלב של יצירת החוט), יהיה לנו קשה לזהות את סוגי הסיבים, גם בבחינה תחת מיקרוסקופ.
מבחן המגע – בהכללה גסה, אם הבגד שאתן לובשות יוצר גירוי או גירוד, כנראה שלא מדובר בבד שעשוי מסיבים טבעיים במאת האחוזים, או שהוא עבר תהליכים כימיים של צביעה או גימור, שיוצרים את התחושה המציקה הזו. ככל שתכירו יותר מקרוב את המרקם והתחושה של הבדים המועדפים עליכן, כנראה שיהיה לכן קל יותר לזהות אותם בהמשך הדרך.
כמו שאפשר להבין מהבדיקות הנ”ל, הדרך לגילוי חומר הגלם שממנו עשויה החולצה שלכן היא מגושמת וארוכה למדי. מכאן שנשאר לנו בעיקר לקוות שהתווית שמחוברת לבגד (אם היא מחוברת) – היא אכן תקנית ומציגה את הפרטים הרלוונטיים אודות הבד ואופן ייצורו.
במקביל, אם אתן משוחחות עם מעצבות אופנה, מומלץ להעלות את הנושא בפניהן, ולהדגיש את הרצון והצורך שלכן להכיר את סוגי הטקסטיל שהן עובדות איתן. אפשר רק לקוות שהשאלות שאתן שואלות יועברו “אחורה” לאורך שרשרת האספקה, ומידת השקיפות תעלה לאורך הזמן.
חומרי עזר ומאמרים רלוונטיים:
Weckmann, R. (2011). Allergies caused by textiles. In Handbook of Medical Textiles (pp. 267–279).
קרדיט לתמונות במאמר: אתר Unsplash
