אנחנו ללא ספק בעיצומו של מצב חירום עולמי לאור ההתחממות הגלובלית, אך מספיק רק מבט חטוף על ההתנהלות של תעשיית האופנה כדי לחשוב שאולי לא כך הדבר. השנה, כמידי שנה, ייוצרו בעולם כמאה מיליון פריטי לבוש, שזה משהו כמו 13 פריטי לבוש חדשים עבור כל אדם על פני כדור הארץ. על מנת לייצר את הבגדים האלה, תעשיית האופנה מסתמכת במידה רבה על פחם (לצורך הפקת חשמל וחום), וכשני שליש מתהליך הייצור של בדים מסתמך על דלקים פוסיליים (Fossil Fuels, שהם פחם, נפט או גז).
השימוש המאסיבי בדלק פוסילי משמעותו פליטות נרחבות של פחמן דו חמצני. לפי חברת הייעוץ McKinsey & Company, תעשיית ההלבשה וההנעלה מייצרת כ-2.1 מיליארד טונות של פליטות CO2, המהווים כארבעה אחוזים מכלל הפליטות העולמיות. ללא פעולה משמעותית, תוך עשר שנים הנתון הזה צפוי עוד לעלות בכ-30 אחוזים. במסגרת הדו”ח של מקינזי, שקיבל את השם Fashion on Climate, צוינו גם הפעולות הדרושות להאצת ניטרול גזי החממה ועמידה ביעדים שהוגדרו במסגרת הסכם האקלים בפריז בשנת 2015 והפאנל הבינלאומי לשינוי אקלים (IPCC) בשנת 2018.
הגבלת השלכות תעשיית האופנה על ההתחממות הגלובלית
על מנת להגביל את ההתחממות הגלובלית, פליטת החמצן הנגרמת מפעילות האדם, תצטרך לרדת ב-45% עד לשנת 2030. אם לא נצליח לממש את היעד הזה, מדנים צופים שאנחנו נראה אובדן של שוניות אלמוגים, המסת קרחונים, עלייה קיצונית בטמפרטורות מחסור במים ובמזון, ושינויים סביבתיים מאיימים ומסכני חיים עבור כל היושבים על פני כדור הארץ.
הדו”ח Fashion on Climate מצביע על שלושה מקומות בשרשרת האספקה הממקדים את עיקר מאמצעי ההפחתה של פליטת גזי חממה בתעשיית האופנה: הפחתת פליטות מפעילויות במעלה הזרם, פעילות המותגים עצמם ועידוד התנהגות צרכנית בת-קיימא.
ראשית, כאשר מדברים על פעילויות במעלה הזרם, מתייחסים לשרשרת האספקה של ספקי המותגים והמעצבים. כלומר, כל מה שמגיע אל החברה בצורה שאינה מוצר מוגמר, כמו למשל סיבים, בדים, רוכסנים וכדומה. לפי הדו”ח, כ-70% מסך פילטות גזי החממה של האופנה בשנת 2018, קשור לפעילויות של הספקים במעלה הזרם. אם ספקים אלו יעברו לשימוש במקורות אנרגיה מתחדשים ויעבדו על שיפור יעילות השימוש באנרגיה, הם עשויים להפחית את הפליטות במיליארד טון עד שנת 2030.
שנית, הדו”ח ממליץ למותגים עצמם לייצר פחות פריטים מידי שנה ולהעדיף סיבים ממוחזרים על פני חדשים. כמו כן, גם שיטת האריזה והשילוח יכולה להיות מקיימת יותר וכתוצאה מכך יכולה להביא להפחתה פוטנציאלית של למעלה מ-300 מיליון טון גזי חממה עד שנת 2030.
המצב בשטח רחוק מלהיות אידיאלי
באופן מפתיע, למרות האחריות הגדולה של תעשיית האופנה על פליטות גזי החממה העולמיות, היא מצליחה לצייר תמונה די ידידותית לעשייה של עצמה. כך למשל, בפברואר השנה הכריז בית האופנה Burberry (שכזכור ידוע בשמצה כמי ששורף את הבגדים שהוא לא מצליח למכור), שתצוגת האופנה שלו לעונת אביב-סתיו הקרובה תהיה בעלת טביעת רגל פחמנית נייטרלית (carbon neutral), ואילו תאגיד Kering, הכריז בשנה שעברה שכל שרשרת האספקה של בית האופנה גוצ’י הינה בעלת טביעת פחמן נייטרלית.
אמנם העובדה שגוצ’י מתייחסת לכל שרשרת האספקה שלה בחישובים שלה אודות טביעת הרגל הפחמנית שלה היא בהחלט ראויה לציון, חשוב לזכור שכדי שבית האופנה יגיע למצב זה הוא תלוי בקיזוזי פחמן. כלומר, הם לא עושים מבקשים להפסיק את הביקוש לדלק מאובנים או את הזיהום שהם מייצרים לאורך שרשרת האספקה, אלא עושים פעולות שעוזרות לקיזוז הזיהום הזה כמו שתילת עצים, למשל.
אז מה בכל זאת אפשר וצריך לעשות?
בקצרה, על מנת לקחת חלק במאבק כנגד ההתחממות הגלובלית, על תעשיית האופנה לנקוט פעולות אקטיביות יותר כמו למשל להפסיק להשתמש לחלוטין בפחם במפעלים שלה עד שנת 2030. במקביל, עליה להשקיע במקורות אנרגיה מתחדשים, בהעדפה של בדים מסיבים טבעיים על פני סיבים סינתטיים מבוססי פלסטיק (כמו פוליאסטר), יצירת אסטרטגיה עסקית המבוססת על עקרונות של כלכלה מעגלית ועוד.
וגם לנו, הצרכניות, יש מקום לקחת אחריות. אבל זה כבר לפוסט אחר…
