בשנת 2019, תעשיית האופנה הניבה הכנסות גלובליות של 2.5 מיליארד דולר, מה שהפך אותה לאחד מענפי התעשייה הגדולים בעולם. עם שנת 2020, והפגיעה החמורה של מגיפת הקורונה בענף, הוא כמעט קרס. ייצור וייצוא חומרי הגלם מסין האטו, החנויות נסגרו, הקונים נשארו בבית, ומיליארדי דולרים של הזמנות בוטלו – מה שהביא לכך שכמות אדירה של מפעלים ברחבי העולם, ובעיקר באסיה, הפסיקו לעבוד באופן זמני או לצמיתות.
המפסידים הגדולים
לטענת מומחים רבים מהתעשייה, המגיפה שמה זרקור על האופי הנצלני של רשתות אספקת הבגדים בעולם. הביטול החפוז של תאגידי האופנה את ההזמנות שעשו לעונות הקרבות, הוביל לפיטוריהם של עשרות אלפי עובדים בהודו ובנגלדש. מפעלים ומחסנים שבכל זאת ניסו לשמור על שגרת עבודה רגילה, הביאו לשרשראות הדבקה גדולות של הנגיף, שכן העבודה במקומות אלו נעשית בצורה שאינה בטיחותית דיה למניעת ההדבקה. וכאילו שהפחד מהמחלה לא היה מספיק דיו, במחקר שנערך לאחרונה על ידי Worker Rights Consortium, נמצא כי העובדים שהמשיכו לעבוד דיווחו על ירידה של כ-20% בהכנסות שלהם לאורך השנה, כאשר השכר החודשי (!) צנח מ-187 דולר ל-147 דולר.
כעת, משפחות עובדי תעשיית האופנה בבנגלדש צריכים לבצע בחירות בלתי אפשריות כדי לשרוד. אובדן של 20% מהשכר שלהם, משמעותו ויתור על רכישה של מוצרי מזון ומוצרים בסיסיים אחרים, על מנת לשמור על קורת גג מעל לראשם. עובדות אלו מובילות למסקנה אחת ברורה: תעשיית האופנה מבוססת על ניצול האנשים החלשים ביותר בשרשרת האספקה, מבלי לספק להם את התנאים המינימליים ביותר, גם לא בעיתות משבר.
הסופר ווינרס
השלכות המגיפה לא דילגו, מן הסתם, על קמעונאי האופנה שסבלו גם כן במידות כאלו ואחרות מהמצב החדש. על פי דיווח שהתפרסם לאחרונה ע”י חברת הייעוץ מקינזי, חברות האופנה רשמו ירידה של כ-90% ברווח הכלכלי בשנת 2020. לאור הירידות החדות בהכנסות, קבוצות קמעונאיות נאלצו לסגור אלפי חנויות ברחבי העולם, במקרה הטוב, או להצהיר על פשיטת רגל, במקרה הפחות טוב.
אך לא כל החברות הקמעונאיות חוו את קשיי המגיפה בצורה זהה. הדו”ח של מקינזי זיהה גם קבוצה של “סופר ווינרים”, עשרים תאגידי אופנה כמו נייק, אינדיטקס (זארה) ואדידס, שהכנסותיהםם נפגעו פחות ביחס לאחרים. “במהלך תקופת המגיפה, לסופר ווינרס היו ביצועים טובים יותר מעמיתיהם, עם הערכות שווי למניות שלהם הגבוהות ב-22 אחוזים”, כך לפי הדו”ח של מקינזי. תאמינו או לא, אבל עד לאוקטובר 2020, שווי המניות של התאגידים הללו היו גבוהים ב-11% מהשווי שלהן מלפני המשבר.
הדו”ח של מקינזי מצביע על שני גורמים חשובים שתרמו להצלחתם של הסופר ווינרס: נוכחות דיגיטלית משמעותית שאפשרה ללקוחות להמשיך לעשות את הקניות שלהם דרך האינטרנט, והתמקדות בלקוחות מאזור אסיה שהמגיפה פגעה פחות בטווח הארוך.
איך ממשיכים מכאן?
לדברי מומחים מארגוון העבודה הבינלאומי (ILO), כשענף האופנה יבנה את עצמו מחדש, הוא יהיה חייב להיות בר-קיימא ולאמץ גישה ששמה את עובדי הענף במרכז, כלומר – לשלם משכורות הוגנות ולספק תנאי עבודה טובים עבור יצרני הבגדים במדינות החלשות. למרבה הצער, זה לא נראה שזה הכיוון שאנחנו הולכים אליו.
לאחרונה נחשפו תנאי העבודה של עובדי תעשיית האופנה מפקיסטן, שרובם גוייסו רק במהלך השנה האחרונה כדי לחזק את שרשראות האספקה של חברות אופנה אירופאיות כגון Boohoo. לטענת העובדים, הם עובדים תחת משטר עבודה נצלני, מקבלים שכר חודשי הנמוך משכר המינימום החודשי הקבוע בחוק וזוכים והתעלמות מצד רשויות החוק. למרבה הצער, העוני החמור במדינות כמו פקיסטן, לא מאפשר לעובדים לעמוד על שלהם או להתפטר מעבודות שכאלו. מצעירים בשנות ה-20 לחייהם ועד מבוגרים בני 50 ומעלה – כולם עובדים במשמרות ארוכות ולעיתים נשארים לישון במפעל עצמו, בין אם כדי לחסוך את הנסיעות הארוכות הביתה ובין אם כדי להצליח לעמוד בדד-ליינים הקשוחים של המפעל בו הם עובדים.
אם אנחנו רוצות לחיות בעולם שבו בני האדם שמייצרים עבורנו את הבגדים הולכים לישון רעבים במפעל שבו הם עובדים, אנחנו חייבת לשנות את סדר העדיפויות שלנו. לא, זה לא אומר שאנחנו צריכות להפסיק לעשות שופינג. זה פשוט אומר שיותר מתמיד אנחנו צריכות לבחור לתת את הכסף שלנו לחברות ומעצבי האופנה שמשפרות את איכות החיים של העובדים שלהן, ולא מנצלות אותם רק בגלל שהם יכולים.
בשנת 2019, תעשיית האופנה הניבה הכנסות גלובליות של 2.5 מיליארד דולר, מה שהפך אותה לאחד מענפי התעשייה הגדולים בעולם. עם שנת 2020, והפגיעה החמורה של מגיפת הקורונה בענף, הוא כמעט קרס. ייצור וייצוא חומרי הגלם מסין האטו, החנויות נסגרו, הקונים נשארו בבית, ומיליארדי דולרים של הזמנות בוטלו – מה שהביא לכך שכמות אדירה של מפעלים ברחבי העולם, ובעיקר באסיה, הפסיקו לעבוד באופן זמני או לצמיתות. אם חשבנו שהמכה שספגה תעשיית האופנה לאורכה ולרוחבה תביא לשיפור התנאים של העובדים החלשים שיותר, שמפקירים מידי יום את חייהם כדי להמשיך לייצר את הבגדים שלנו, הרי שדבר אחד ברור: תעשיית האופנה עדיין לא מוכנה להפסיק לנצל את העובדים החלשים שלה, גם בשנת 2021.
המפסידים הגדולים
לטענת מומחים רבים מהתעשייה, המגיפה שמה זרקור על האופי הנצלני של רשתות אספקת הבגדים בעולם. הביטול החפוז של תאגידי האופנה את ההזמנות שעשו לעונות הקרבות, הוביל לפיטוריהם של עשרות אלפי עובדים בהודו ובנגלדש. מפעלים ומחסנים שבכל זאת ניסו לשמור על שגרת עבודה רגילה, הביאו לשרשראות הדבקה גדולות של הנגיף, שכן העבודה במקומות אלו נעשית בצורה שאינה בטיחותית דיה למניעת ההדבקה. וכאילו שהפחד מהמחלה לא היה מספיק דיו, במחקר שנערך לאחרונה על ידי Worker Rights Consortium, נמצא כי העובדים שהמשיכו לעבוד דיווחו על ירידה של כ-20% בהכנסות שלהם לאורך השנה, כאשר השכר החודשי (!) צנח מ-187 דולר ל-147 דולר.
כעת, משפחות עובדי תעשיית האופנה בבנגלדש צריכים לבצע בחירות בלתי אפשריות כדי לשרוד. אובדן של 20% מהשכר החודשי, משמעותו ויתור על רכישה של מוצרי מזון ומוצרים בסיסיים אחרים, על מנת לשמור על קורת גג מעל לראשם. עובדות אלו מובילות למסקנה אחת ברורה: המודל הכלכלי של תעשיית האופנה מבוסס על הרעיון שיש לנצל את האנשים החלשים ביותר בשרשרת האספקה, מבלי לספק להם את התנאים המינימליים ביותר, גם לא בעיתות משבר.
הסופר ווינרס
השלכות המגיפה לא דילגו, מן הסתם, על קמעונאי האופנה שסבלו גם כן במידות כאלו ואחרות מהמצב החדש. על פי דו”ח שהתפרסם לאחרונה ע”י חברת הייעוץ מקינזי, חברות האופנה רשמו ירידה של כ-90% ברווח הכלכלי בשנת 2020. לאור הירידות החדות בהכנסות, קבוצות קמעונאיות נאלצו לסגור אלפי חנויות ברחבי העולם, במקרה הטוב, או להצהיר על פשיטת רגל, במקרה הפחות טוב.
אך לא כל החברות הקמעונאיות חוו את קשיי המגיפה בצורה זהה. הדו”ח של מקינזי זיהה גם קבוצה של “סופר ווינרים”, עשרים תאגידי אופנה כמו נייק, אינדיטקס (זארה) ואדידס, שהכנסותיהם נפגעו פחות ביחס לאחרים. “במהלך תקופת המגיפה, לסופר ווינרס היו ביצועים טובים יותר מעמיתיהם, עם הערכות שווי למניות שלהם הגבוהות ב-22 אחוזים”, כך לפי הדו”ח של מקינזי. תאמינו או לא, אבל עד לאוקטובר 2020, שווי המניות של התאגידים הללו היו גבוהים ב-11% מהשווי שלהן מלפני המשבר.
הדו”ח של מקינזי מצביע על שני גורמים חשובים שתרמו להצלחתם של הסופר ווינרס: נוכחות דיגיטלית משמעותית שאפשרה ללקוחות להמשיך לעשות את הקניות שלהם דרך האינטרנט, והתמקדות בלקוחות מאזור אסיה שהמגיפה פגעה פחות בכוח הצרכני שלהם בטווח הארוך.
איך ממשיכים מכאן?
לדברי מומחים מארגוון העבודה הבינלאומי (ILO), כשענף האופנה יבנה את עצמו מחדש, הוא יהיה חייב להיות בר-קיימא ולאמץ גישה ששמה את עובדי הענף במרכז, כלומר – לשלם משכורות הוגנות ולספק תנאי עבודה טובים עבור יצרני הבגדים במדינות החלשות. למרבה הצער, זה לא נראה שזה הכיוון שאנחנו הולכים אליו.
לאחרונה נחשפו תנאי העבודה של עובדי תעשיית האופנה מפקיסטן, שרובם גוייסו רק במהלך השנה האחרונה כדי לחזק את שרשראות האספקה של חברות אופנה אירופאיות כגון Boohoo. לטענת העובדים, הם עובדים תחת משטר עבודה נצלני, מקבלים שכר חודשי הנמוך משכר המינימום החודשי הקבוע בחוק וזוכים והתעלמות מצד רשויות החוק. למרבה הצער, העוני החמור במדינות כמו פקיסטן, לא מאפשר לעובדים לעמוד על שלהם או להתפטר מעבודות שכאלו. מצעירים בשנות ה-20 לחייהם ועד מבוגרים בני 50 ומעלה – כולם עובדים במשמרות ארוכות ולעיתים נשארים לישון במפעל עצמו, בין אם כדי לחסוך את הנסיעות הארוכות הביתה ובין אם כדי להצליח לעמוד בדד-ליינים הקשוחים של המפעל בו הם עובדים.
אם אנחנו רוצות לחיות בעולם שבו בני האדם שמייצרים עבורנו את הבגדים הולכים לישון רעבים במפעל שבו הם עובדים, אנחנו חייבת לשנות את סדר העדיפויות שלנו. לא, זה לא אומר שאנחנו צריכות להפסיק לעשות שופינג. זה פשוט אומר שיותר מתמיד אנחנו צריכות לבחור לתת את הכסף שלנו לחברות ומעצבי האופנה שמשפרות את איכות החיים של העובדים שלהן, ולא מנצלות אותם רק בגלל שהם יכולים.
קרדיט תמונה ראשית: Pixabay
