נתחיל בדימיון מודרך – תארו לעצמכן שהעבודה היחידה שאתן יכולות להשיג בעיר שלכן (או אפילו בכל האזור שלכן) היא עבודה של 11 שעות עבודה, 6 ימים בשבוע, שבהן אתן עושות את אותה פעולה מונוטונית שוב, ושוב, ושוב, ושוב. האם זו עבודה קשה? אולי לא, אבל מדובר בעבודה מנוונת הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית, ובוודאי לא עבודה שמישהי חולמת עליה. בחזרה לדימיון המודרך: תארו לכן שאתן מגיעות לעבודה, מתיישבות על הכיסא הקטן השייך לכן בתוך מפעל חנוק ומלא אנשים, ובמשך שעות על גבי שעות אתן רוכנות מעל מכונת התפירה ותופרות כיס לחולצת טריקו. ועוד כיס. ועוד כיס. ועוד כיס. ועוד כיס… עכשיו דמיינו שאחרי חודש מפרך של עבודה שכזו, אתן מקבלות את תלוש המשכורת שלכן. דמיינו את המספר שאתן חושבות שמגיע לכן שיופיע על התלוש, ותזכרו אותו.
שכר המינימום של עובדות מתעשיית הטקסטיל בבנגלדש עומד כיום (נכון לסוף 2018) על 95 דולר לחודש (48 שעות עבודה בשבוע של שישה ימי עבודה ובסך הכל 192 שעות). הבנתן נכון – 95 דולרים שצריכים להספיק לכלכלת הבית לחודש שלם. ולפני שאתן שואלות – אז לא, זה לא שתנאי המחייה שם עד כדי כך זולים שזה מתכנס. אגב, אם אתן רוצות להשוות לשכר להספק: מחקר שנערך ע”י חברת Delloite עבור Oxfoam בשנת 2017, נמצא שבממוצע רק 2-4 אחוזים ממחיר הבגד הולך לשכר העובדים במפעלים. משמעות הדבר היא שאם קניתן טישירט ב-30 שקלים בחנות אופנה מהירה, סביר להניח שבמקרה הטוב ביותר מי שתפרה את החולצה הזו הרוויחה עליה 1.2 שקלים. נשמע אבסורד? ובכן, זאת המציאות של עובדות רבות במדינות שבהן העובדות במפעלים הן נשים שקופות שמרוויחות שכר מינימום לא סביר.
שכר מחיה לעומת שכר מינימום
שכר מינימום הוא הגבול התחתון שנקבע עבור שכר לעובד, כלומר, סכום שישולם לעובד לכל הפחות עבור כל שעת עבודה שלו. שכר המינימום נקבע בצורה של חוק מדיני, תקנה מינהלית או הסכם קיבוצי. שכר מחיה, לעומת זאת, הוא שכר המצביע על המינימום הנדרש לעובד כדי לחיות חיים הגונים (יכולת להרשות לעצמם מגורים סבירים, אוכל מזין וצרכים בסיסיים נוספים כמו שירותי רפואה).
במדינות אסיה רבות שכלכלתן נסמכת רבות על תעשיית האופנה, כמו למשל בנגלדש, ויאטנם ואינדונזיה, השכר הטיפוסי הוא בין רבע למחצית ממה שעובד צריך כדי לנהל חיים הגונים. תחשבו על האבסורד שבמסגרתו אנשים שעובדים במשרה יותר ממלאה (שישה ימים בשבוע, לפחות 8 שעות ביום), לא יכולים להרשות לעצמם מגורים או אוכל.
ובכל זאת - לא מדובר בהכרח בפתרון האידיאלי
על אף שהרעיון של שכר מחיה נשמע כמו הפתרון המושלם, לא כך הדבר. ישנה סכנה שבמדינות שיעלו את שכר המינימום או שבמקומות שיקבעו תקנות והסכמים לשכר מחיה, רשתות גדולות, ספקי שירותים ובעלי דירות יעלו את המחירים בהתאם. במקביל, ייתכן שמדינות או מפעלים שיתעקשו על שכר מחיה, יפסידו את העבודה לטובת מתחרים זולים יותר במקומות אחרים. משמעות הדבר היא שאם ההחלטה לקביעת שכר מחיה לא תחוקק ותאכף בצורה משמעותית ומחושבת, העלייה בשכר לא בהכרח תתורגם לשיפור באיכות החיים של העובדים.
לאור כל אלו וסיבות נוספות אחרות, ברור שההגנה על זכויות העובדים לשכר ותנאים הוגנים היא בעיה מורכבת, שכן לא ברור ממי אפשר לדרוש להיות אחראי על שיפור המערכת כולה. האם הדבר צריך להות תחת תחום השיפוט הממשלתי או שמא אפשר לסמוך על החברות עצמן שידאגו לתנאים המינימליים במפעלים שאיתם הם עובדים?
בהתחשב במצב הפוליטי הלא יציב במדינות כמו בנגלדש או אינדונזיה, התערבות ממשלתית אפקטיבית בצורה של חקיקה או תקינה אינה אפשרית במרבית המקרים. כמו כן, לרוב שחקנים גדולים בתעשייה המקומית, כמו למשל בעלי המפעלים, מפעילים לחץ על הממשלות, בניסיון להגן על האינטרסים הכלכליים שלהם על חשבון העובדים המועסקים.
כיצד ישנו בעלי ההשפעה את המצב
הראשונים שיכולים לפעול כדי להשיג לעובדים זכויות מינימליות ושכר הוגן הם כמובן המותגים עצמם שעובדים עם המפעלים הגדולים. באמצעות ערכים של שקיפות והוגנות, יכולים המותגים הגדולים לא רק להשפיע לטובה על אותם עובדים שקופים במפעלי התעשייה, אלא גם להשיג מוניטין חיובי ואולי להרוויח בחזרה את הלקוחות שהתחילו לעזוב אותם מסיבות ערכיות. כאן אולי חשוב לציין שיש מרחק בין להתחייב לעשות משהו, לבין לעשות אותו בפועל ולכן חשוב שגם אנחנו כצרכניות נהיה אקטיביות ונציף את העובדה שאכפת לנו מהעובדות שמייצרנו עבורנו את הבגדים, גם אם הן במדינות מרוחקות.
אם לסכם, לא משנה באיזו דרך אנחנו מסתכלות על זה – רכישה של פריט לבוש חדש ממותג אופנה מהירה משמעותו שיתוף פעולה בפועל עם מערכת המנצלת לרעה אוכלוסיות חלשות ברחבי העולם. על מנת שלא לתת יד לניצול – אתן ממש לא חייבות לוותר על המותגים האוהבים עליכן, שכן סביר מאוד להניח שתוכלו למצוא אותם בחנויות יד שנייה, מסיבות החלפות או אפילו בארון הבגדים שלקרובת משפחה או חברה שהיא אופציה יותר מקיימת וגם כזו שמשדרת לרשתות הגדולות שכדי ליהנות מכן כלקוחות הן צריכות להתחיל לעשות קצת יותר טוב בעולם ולעולם.
לקריאה נוספת בהמשך לכתבה זו:
International Labor Organization (2014). Wages and working hours in the textiles, clothing, leather and footwear industries.
Oxfoam (2019). Made in poverty: The true price of fashion.
קרדיט תמונה ראשית: אתר Pixabay
