דנית גולד
סופרת ומנחת סדנאות כתיבה לאימהות
לפני כשבועיים רציתי לרכוש לילד שלי מעקה חדש עבור מיטת מעבר. מי שלא יודעת, מיטת תינוק ומיטת מעבר – למרות שהן בעלות שמות שונים – הן למעשה אותו הדבר. ההבדל היחידי הוא שבמיטת מעבר המעקה נמוך יותר. במקום לקנות מיטה חדשה, רציתי לרכוש מעקה מותאם ולהחליף את זה הקיים. פשוט נכון? אז זהו שלא.
אחרי סקר שוק מקיף הבנתי שמעקה כזה אי אפשר להשיג בשום מקום. בסוף אחרי מאמצים עילאיים ונבירות סטייל 8200 בפורומים מצאתי אותו בחנות סודית לילדים בבני ברק. זה דרש ממני מאמץ אין סופי אבל בסוף השגתי אותו. היה אפשר לחשוב שלשדרג מוצר קיים יהיה קל יותר, אבל נוכחתי לדעת שההפך הוא הנכון- היה קל הרבה יותר לו רק הייתי נכנסת לחנות וקונה מיטה חדשה.
כל החיפושים האלה עשו אותי רעבה אז הלכתי לקנות כמה מצרכים בסופר. נזכרתי ששמעתי על יוזמה מבורכת להוזיל את מחירי המוצרים שתוקפם עומד לפוג בקרוב על מנת לעודד את הצרכנים לקנות דווקא אותם אבל כשהסתכלתי לבחון את המחירים, כולם נותרו זהים. הלכתי לעבר הקופה הראשית בכדי להפקיד את בקבוקי הזכוכית למחזור אבל הקופאית הייתה עסוקה עם לקוח אחר. חיכיתי וחיכיתי שם דקות ארוכות עד שמישהו נזכר לומר לי שהיום אין “קבלת בקבוקים”.
הרמתי את שקית הבקבוקים הכבדה, שילמתי סכום עתק במונחי כל עיר אירופאית אחרת על כמה מוצרי צריכה בסיסיים ומיהרתי אל התופרת. אבל עד שהגעתי אליה שוב נדהמתי לגלות שהיא כבר סגרה. נזכרתי שהמחיר שהיא הציעה לי על תיקון החולצה היה גבוה יותר ממחירה של חולצה חדשה בקניון הסמוך ונשמתי בכבדות. היה קל הרבה יותר לו רק הייתי נכנסת לחנות וקונה חולצה חדשה.
כשחזרתי הביתה הילד שלי חיכה לי שמח ועליז ושיחק בצעצועיו. שמחתי לראות אותו וחיבקתי אותו. כעבור כמה דקות הוא זנח את הצעצוע, פתח את ארונות המטבח והחל לחפש לעצמו מטרה חדשה. כעבור כמה רגעים הוא מצא קופסת פלסטיק שהייתה חבויה בארון וביקש ממני לשחק איתה. הסתכלתי על הקופסא וניסיתי להמציא משחק חדש. זה לא היה קל, הייתי עייפה ולא היה לי כוח או מוטיבציה להמציא באותו הרגע. בשארית כוחותיי ניסיתי להמציא לו משחק חדש אבל בסוף מצאתי את עצמי מתחבאת מתחת לספה בזמן שהוא החליט שהמשחק החדש האהוב עליו הוא לחבוט עם הקופסא על המקרר. כשהלחי שלי דבוקה לרצפה היה ברור לי יותר מתמיד – היה קל הרבה יותר לו רק הייתי נכנסת לחנות וקונה לו צעצוע חדש.
למעשה, חיי היו קלים הרבה יותר לו רק הייתי ממשיכה לעצום עיניים, לצרוך בגדים וחפצים שאין לי כל צורך בהם כדי להתרגש במשך דקות ספורות מהרכישה ואז לשכוח ממנה ולצרוך שוב, לתת לדחפים ולפרסומות לשלוט בחיי ולשחק את המשחק. אולי אפילו היה לי פנאי, אולי אפילו הייתי מרוויחה יותר.
אבל האמת היא שרוב הזמן אני חשה קונפליקט: העולם מתחנן בפניי שאנהג בו באחראיות אבל האנשים שחיים בו כועסים עליי שאני בכלל מנסה. אולי זה נובע מכך שהמרחק בין הבחירות הקטנות שאנו עושים בחיינו לבין עוצמת וגודל הנזק בעולם- הוא בלתי נתפס. כאשר תלויה לנגד עיננו חולצה יפה בחנות, לא שיטפון בגרמניה מציף אותנו אלא הדוגמנית היפה שלובשת אותה. קשה לנו לחבר בין הפעולות הפשוטות שאנו עושים לבין ההשלכות הרות הגורל שהן גורמות. אבל הקשר הפשוט הזה הוא האמת בבסיסה.
כל המחשבות השגורות – לא לאחר לפגישה, להיות האימא או האבא הכי טובים שאפשר, להצליח בעבודה ואפילו סך הכול ליהנות- הן אלו שמניעות אותנו בחיי היום-יום והן אלו שמשפיעות על השיקולים שלנו בשעה שההרס והחורבן ששינויי האקלים מביאים, עצובים וקשים ככל שיהיו, נותרים מאחורי צג הטלוויזיה. בסופו של יום, המחשבה שאנחנו מעדיפים חיים קלים מאשר להשפיע על עתיד האנושות תופסת אותי לא מוכנה. זאת מחשבה קודרת שחוצה את נושא הצרכנות אל עבר מחשבות מורבידיות קיומיות הרבה יותר. נדמה שהאחווה מתה, ובמקומה ניצבת פרסומת חדשה לג’ינס של ליוויס.
