האישי הוא הפוליטי: כשהפוליטיקה נכנסת לארון הבגדים

בלפור זה כאן, מפגינים ליד אניעם

ממגפת הקורונה, מקרי אונס מזעזעים וראשי ממשלה מושחתים – שנת 2020 המטירה עלינו צרות בצרורות, וגרמה לנו להבין שאם אנחנו לא נדרוש אחריות מוסרית וחברתית רבה יותר – אף אחד לא יעשה זאת בשבילנו. ההבנה הציבורית הזו חלחלה בתורה גם לתעשיית האופנה, כאשר יותר ויותר מעצבי אופנה זיהו את הצורך של האזרחים להביע את דעתם בצורה פומבית באמצעות פריטי לבוש. כך זכינו לחולצות, תיקים, מסכות ופריטים אופנתיים נוספים שמביעים עמדה נוקבת על המצב של החברה כיום.

למרות מה שאולי ניתן לחשוב, החיבור בין אופנה ואקטיביזם ממש לא נוצר בשנה האחרונה, אך ללא ספק זוכה לעלייה בפופולריות שלו מאז שנת 2016 (עלייתו של טראמפ לשלטון) וממשיך להיות רלוונטי עד היום מהסיבות שהוזכרו קודם ועוד סיבות רבות אחרות. מעט באיחור, הטרנד הגיע גם לישראל ובינתיים לא נראה שהוא הולך לשום מקום.

ייבוא מיוחד מארצות הברית

לפני מספר שבועות העלתה מישל אובמה סרטון לאינסטגרם שלה, בו היא נראית עונדת שרשרת זהב עם תליוני אותיות שאייתו את המילה VOTE. זמן לא רב לאחר מכן, צולמה ד”ר ביל ביידן, אישתו של המועמד הדמוקרטי לנשיאות ג’ו ביידן, כשהיא הולכת עם מגפיים שקוראות את אותה הקריאה להצביע. שני האביזרים האלה הם רק שתי דוגמאות מכמות גדולה מאוד של פריטי לבוש שעוצבו במיוחד כדי להזכיר לאזרחי ארצות הברית לצאת ולהצביע. רבים מהמעצבים והמותגים שבחרו להשיק סחורה שכזו הגדילו לעשות ובחרו לתרום חלק מהרווחים ממכירת הפריטים לארגונים ועמותות שפועלות כדי להנגיש עד כמה שאפשר את הקלפיות באמריקה. לאחרונה הצטרפו לחגיגות הללו גם מעצבי אופנה אמריקאים שהציגו את הקולקציות שלהם במסגרת שבוע האופנה בניו יורק ויצרו פריטים דומים שקראו לציבור האזרחים האמריקאי ללכת להצביע בבחירות הקרובות. 

האמריקאים, ללא קשר למיקום שלהם על הקשת הפוליטית, רואים בבחירות הקרובות כאירוע קריטי שיקבע לאן תלך האומה שלהם. על פי נתונים של חברת התקשורת Devries, כ-60% מהאמריקאים הסכימו שהם מעוניינים לראות יותר מותגים באופן כללי אשר מעודדים אנשים להצביע. במקביל, כמעט מחצית מהאמריקאים טענו שהם תומכים במותגים שתורמים חלק מהרווחים שלהם לארגונים פוליטיים.

כעת, כשהבחירות לראשות ארצות הברית קרובות יותר מתמיד, קל להבחין עד כמה הפוליטיקה חילחלה והשפיעה על כל היבט בחיים של האזרחים האמריקאיים, כאשר עצם ההצבעה הפכה למרכזית ומשמעותית. אם עד כה ההתייחסות לפוליטיקה הייתה שמורה רק למעצבים היותר פעילים במימד הציבורי והפוליטי, הרי שהיום מותגים נוטים להתייחס לנושאים הללו כהזדמנות לתקשר עם הלקוחות שלהם ואולי אפילו להזכיר להם שכולנו בסירה (שוקעת) אחת.

קריאה לשינוי גם בארץ

כאמור, העשייה האקטיביסטית באופנה ממש לא שמורה למעצבים האמריקאים שמבקשים להחליף את שלטון טראמפ. הטרנד של פריטי אופנה שזועקים את זעקתם של העם הגיע גם לכאן, כאשר מעצבים רבים חווים תסכול עמוק ואכזבה ניכרת מהתמיכה הכמעט בלתי קיימת של הממשלה בהם ובעסקים קטנים או בינוניים אחרים.

כך למשל, מצאה את עצמה דניאל אנגלהרד, אישה ומעצבת שלא ממש מגדירה את עצמה כאקטיביסטית פוליטית ביום יום, משיקה שמלה עליה מודפסת המילה MAHAPEHA (מהפכה) עבור מותג האופנה שלה TULA. “הדגם של השמלה הוא דגם שיצא בסוף החורף שעבר ולא הספקנו ליהנות ממנו מספיק”, מסבירה אנגלהרד על תהליך יצירת השמלה. “הבחירה במילה מהפיכה הייתה מאוד ספונטנית, פשוט התפרצה החוצה. הכי אותנטי”. את המהפכה היא משייכת לא רק לאווירה הפוליטית, אלא למהפיכה הפנימית שכולנו עוברות ועוברים מאז שתחילת השנה, אז נכנסה מגיפת הקורונה לחיינו. ” החיים של כולנו השתנו, אין איך להתעלם או להדחיק – כולנו עוברות מהפיכה. זו הייתה התחושה שהרגשתי צורך לבטא”.

מעצבת אחרת שהרגישה צורך להתבטא באמצעות פריט אופנתי היא נועה טרלובסקי, שהגיעה לטקס קבלת מלגת פרס עם טי שירט שעליה הדפיסה תמונה של הזוג נתניהו. “האמת היא שזה סיפור די מצחיק”, נזכרת הבוגרת טרייה מהמחלקה לעיצוב אופנה במכללת שנקר ובעלת מותג האופנה ‘אופנת ברכה‘. “אני בן אדם שמצד אחד טוב לו במסגרת ומצד שני אני תמיד טוענה בביקורת. שנקר זה מקום מאוד מורכב שיש לי כלפיו ביקורת, וזה גם לא מקום שמחאות מתקבלות בו בברכה. עם כל הבעייתיות של המחלקה, אני מאוד מעריכה ומכבדת את ראשת המחלקה דאז לאה פרץ, אז לראשונה בחיי התקוממתי על אש קטנה”.

את התמונה של בנימין ושרה נתניהו מצאה טרלובסקי ברשת, ומיד נדלקה מכיוון שהם “נראו כמו במחברת של ‘לגעת באושר’ שהייתה לי ביסודי וזה הצחיק אותי. קומפוזיציה של צילומי סטודיו ולוק 90210. בלי לחשוב יותר מידי הדפסתי אותה לעצמי ועליתי לקבל את הפרסם מול כולם עם החולצה”. והתגובות? “זה היה ניסוי מאוד מעניין. חלק צחקו וחלק הזדעזעו, הרבה אנשים לא הבינו אם זה בצחוק או ברצינות והיו כאלה שבכלל לקח להם כמה שניות שאלו שרה וביבי”.

את צילום החולצה העלתה המעצבת לפרופיל האינסטגרם האישי שלה ביחד עם הכיתוב “לגעת באושר”, ומיד הופצצה בהודעות. “האמת שלא ציפיתי שיהיה למישהו אומץ ללבוש אותה, אלא אם כן זה למטרת מחאה, כמו שאני עשיתי בטקס המלגות”, היא מודה. “מאז עברו כבר שנתיים ובכל פעם שאני חושבת לעצמי ‘זהו, עבר זמנה של הטי-שירט’, פתאום יש עוד ביקוש. ממש אנלוגיה לכהונתו של ביבי”.

את ייצור החולצה עושה טרלובסקי בעצמה בטכניקת טרנספר שהיא פשוטה וזולה, זאת כדי לשמור על עלויות ייצור נמוכות ולאפשר לעצמה למכור אותה כמה שיותר בזול. “כמעט ואין לי רווח ממנה, זו חולצה ששייכת להמונים”, היא מספרת. “היא מצחיקה, מחאתית, מאוד קאמפית באג’נדה שלה, וככה אני תופסת אופנה. אני מאוד אוהבת שאי אפשר להתעלם ממנה – או שנחרדים או שצוחקים, אבל ככה או ככה היא מעוררת תגובה ורגש אצל אנשים וזה חשוב. כל אחד מרגיש שיש לו על מה למחות ולהתקומם בעולם, וללבוש את החולצה הזו זה אקט קטן של מחאה”.

מי שמכירה מקרוב אקטים של מחאה והבעתם (בין היתר) באמצעות טי שירט היא שקד קמחי, סטודנטית שנה ד’ במחלקה לתקשורת חזותית במכללת שנקר ומי שמפעילה מזה כשנתיים את מותג “חולצה מחפיצה“. גם כאן, יד הגורל שלטה ברוב ההתרחשויות. “הפרויקט התחיל כהגשה ללימודים, הוא לא היה אמור להיות משהו מעבר”, מתארת קמחי. “אחרי ההשקעה הכספית בחולצות להגשה אז פרסמתי שאני מוכרת אותן בפייסבוק כדי לכסות עלויות ופשוט המשיכו להזמין, אז אני המשכתי להדפיס אותן”.

במסגרת המטלה, יצרה קמחי את סדרת הא”ב של החפצה שכוללים ביטויים גסים למדי, כשכולם ממוקמים על התווך שבין מחמאה להטרדה מינית. “זה לא מתאים לכל הנשים. כשאני הולכת עם החולצה אני יודעת שאני מייצגת משהו, אני באה לעורר דיון ותגובה מהבן אדם מולי”, מסבירה קמחי. “יש חולצות שהן עוברות יותר חלק ויש כאלו שפחות. יצא לי לשמוע מנשים שקנו את אחת מהחולצות היותר בוטות שהן לבשו אותן פעם או פעמיים והפסיקו ללבוש אותן מחוץ לבית כי זה היה להן יותר מידי. אנחנו חיים בעולם שבו אנשים זרים ברחוב מרגישים בנוח לפנות אלייך ברחוב ולהעיר לך הערות, מכל מיני סיבות. אז כשיש לך חולצה עם כיתוב שבא להם לקרוא בקול רם. זה יכול מעייף. גם אני בעצמי לא תמיד מרגישה שבא לי ללכת עם החולצה הזו, לא תמיד יש לי אנרגיות שאנשים ידברו איתי. ברגע שהבנתי שיש עניין שיש נשים שרוצות לתמוך ברעיון ובאמירה אבל לא להיות בקדמת הבמה עם כיתוב מאוד בוטה, אז ניסיתי להכניס יותר פמילי-פרנדלי, הייתי אומרת. זה שובר את הקונספט שהתחלתי ממנו, אבל מאפשר לי להגיע למגוון יותר רחב של אנשים”.

הביטויים שעל החולצות מוסיפים שמן למדורת הדיון הלוהט בנוגע לשימוש בביטויים כמו “שרמוטה” (למשל בהתייחס ל”צעדת השרמוטות” או “כוסית” ומכאן גם עיקר הביקורת על עבודתה של קמחי. “ברגע שאני לובשת את החולצה, אי אפשר להפריד בין הערך האנושי לביטוי ולכן מתבצעת פעולה של ניכוס”, מגיבה המעצבת לביקורת מצד הצד היותר שמרני של המפה. “בדומה לצעדת השרמוטות יש פה שימוש במילה שיש לה קונוטציות לא טובות, אבל השימוש שלי במילה הזו הופך אותה לפחות מאיימת. השימוש במילה עוזר להפחית את הכוח שלה. קיבלתי גם ביקורת על כך שאני שמה מילים פוגעניות במרחב שגם ילדים נמצאים בו. אבל אני רוצה להזכיר שילדים בני שמונה כבר צופים בפורנו. אני חושבת שאנחנו כל-כך לא מודעים למימדי הבעיה שלא מטופלת במסגרת החינוכית. אני מעדיפה שילד בן עשר ישאל את אימא שלו על המשמעות של המילים שעל החולצה שלי והיא תוכל לדבר איתו על זה. הילדים יחשפו לנושאים שכאלה ככה או ככה. אנחנו לא צריכים לפחד מזה, אלא להיות זמינים ופתוחים לשיחה איתם בנושאים האלה”.

אגב, הקשר של “חולצה מחפיצה” לצעדת השרמוטות עמוק יותר משהוזכר. לאחר כיסוי הוצאותיה (מפריטי הלבוש, עצמם, דרך הצבעים להדפסים ועד לדוכני המכירה בשטח) מעבירה קמחי את כל הרווחים שנוצרים ממכירת החולצה לעמותות וארגונים שפועלים בדומה לה ולחולצה שלה לעשות ריקליימינג למרחב הציבורי עבור נשים. מאז 2018, כשהחלה עם מכירת החולצה, היא תרמה אלפי שקלים לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, צעדת השרמוטות, עמותת כולן ועוד. “קיבלתי הרבה שאלות לגבי למה הרווחים עוברים לתרומה”, מודה קמחי. “אני מאוד מאמינה ביצירת רווח מהעבודה שאני עושה, אבל בעיניי כרגע בנקודת זמן הזו – זה מה שמרגיש לי נכון. אני מאמינה שזה מאוד מוסיף לערך של המוצר, וגם באופן אישי הרווחתי את החשיפה לארגונים ויצירת קשרים לאנשים שלא הכרתי”.

למידע נוסף ורכישה:

תמונה ראשית: ענבל, בעלת חנות יד השנייה “בטי בארץ בוינטג'” בהפגנה מחוץ לאניעם (צילום: יפעת פלד)

נהנית מהכתבה? מוזמנת לשתף >>

Share on email
Share on whatsapp
Share on pinterest
Share on twitter
Share on facebook