בתור אישה במידה גדולה, שהייתה גם נערה במידה גדולה, הרתיעה שלי מקניות בקניונים מושרשת עמוק בתודעה שלי בשתי צורות עיקריות. האחת, האפשרות המרתיעה שאלך לעשות שופינג עם חברות בקניון ולא יהיה לי מה למדוד בגלל שלרוב חנויות לא מחזיקות מלאי של המידה שלי (אם הן בכלל מייצרות כאלה). השנייה, האפשרות הנוראית שעד שכבר מצאתי פריט שמוצמדת אליו המידה שאני כביכול לובשת – אז הוא לא יעבור לי את החזה או הירכיים. החששות האלה, המבוססים כמובן על אירועים שקרו לצערי באמת – ויותר מפעם אחת, מלווים אותי למעשה עד היום כשאני נכנסת לחנות בגדים.
בשיחות עם חברות ומכרות נוספות שנוהגות ללבוש את טווח המידות המפוקפק כביכול, המכונה כיום “פלאס סייז”, הצלחנו לזהות בעיה נוספת שהצליחה להשאיר בנו צלקת בכל הנוגע לשופינג. אני מדברת כמובן על הבעיה במחסור במודל אחיד למידות, כך שלא רק שלפעמים מידה מסוימת במותג מסוים שונה לחלוטין בהיקף שלה ממידה אחרת במותג אחר, אלא גם שלא מעט קורה שבאותו מותג את תאלצי לקנות כמה מידות שונות לגמרי בפריטים מאותו סוג (למשל, מכנסיים במידה 44 וגם כאלו במידה 46).
מתי נולד הצורך בסטנדרטיזציה במידות?
בתחילת הדרך של תעשיית האופנה הממוסחרת בארצות הברית שנמכרה בחנויות כלבו או בקטלוגים, הסטנדרטיזציה של מידות התגלו כדרך להוזיל עלויות. אם עד אז מרבית הבגדים הותאמו למידות וההיקפים של הלקוחה, הרי שפתאום מותגי האופנה נאלצו לייצר פריטים במספר מוגבל וקבוע יחסית של היקפים ומידות. בשלב הזה נוצר טווח מידות שהיה מקובל בשוק ויושם על-ידי מותגים רבים.
על מנת לייצר את המודל, נעשה ניסיון של איסוף נתוני היקפים ממספר לקוחות, אשר נותחו, נחתכו והוגדלו מתמטית בצורה שרירותית למידות השונות. עם זאת, די מהר החל להתברר שיש בעייתיות מסוימת עם המודל הזה, שהיא רלוונטית עד עצם היום הזה בצורה כזו או אחרת. המדידה ואיסוף הנתונים נעשו עבור הלקוחות הסטנדרטיות, אלו שבעיניי בעלי המותגים היו הלקוחות האידיאליות עבור המותג שלהם, ונשים במידות הקצה כמעט ולא נלקחו בחשבון. מכאן שהבעיה התגלמה בכך שאותם נתונים לא ייצגו את הלקוחה האמריקאית הממוצעת (שהיקפיה היו גדולים מאלו של הלקוחות שמהן נגזרו כל המידות ה”סטנדרטיות”).
אבל חכו רגע עם הקילשונים. למרות שאפשר לכעוס על כך שנשים מלאות היו שקופות משלב כל-כך מוקדם של תעשיית האופנה המסחרית, אבל למען האמת גם אם הן היו נלקחות בחשבון זה כנראה לא באמת היה משנה. בשורה התחתונה זה מאוד קשה לייצר סטנדרט אחד למידות כשאין דבר כזה “גוף סטנדרטי” או “בגד סטנדרטי”.
מיליוני פריטים, גוף אחד
עם או בלי קשר לנאמר מעלה, כיום המודל הראשוני של טווח המידות המקובל נזנח לחלוטין, וכל מותג פועל לפי הכללים והצרכים שלו, מה שהופך את החיפוש אחר בגדים שמתאימים למבנה הגוף שלך קשים בצורה לא פרופורציונאלית (pun-intended).
לרוב, ההתאמה וחוסר ההתאמה בין הגוף לבגד תלויים בגורמים רבים, שאין להם קשר אמיתי לגוף הלקוחה שתלבש אותו בסופו של דבר. ראשית, המידות יותאמו לסיפור שהמותג רוצה לספר על עצמו וקהל הלקוחות שלו. כך למשל, אם המותג ירצה לגרום לך להרגיש טוב עם עצמך, ויגרום לך לחשוב שרזית באמצעות סימון מידות בצורה שונה מרשתות אחרות (למשל, לסמן פריט במידה L במקום XL).
שנית, תהליך העיצוב שלרוב לא מתייחס לתכונות הבד והגזרה, כמו למשל עד כמה הבד סטרצ’י או קשיח. כך אנחנו מקבלות שעל גופים שונים הפריט נראה שונה לחלוטין ולא יושב בצורה מדוייקת על אף אחת. ושלישית, תהליך הייצור שלרוב נעשה בצורה לא מבוקרת ובמהירות גדולה, מה שעשוי להוביל למצב ששני זוגות מכנסיים שיוצרו מאותו בד ונגזרו מאותה גזרה לא ישבו על אותו גוף באותה הצורה.
חוויה קולקטיבית לבעיה ספציפית
“הדבר הראשון שעולה לי לראש זה תמונה שלי בגיל 8 מסתובבת בקניון עם אמא שלי ונכנסת לחנויות של מבוגרות כדי לקנות חולצה שתתאים לי”, נזכרת מעין לוי, דוגמנית פלאס-סייז, יוצרת תוכן ושחקנית, כשאני מבקשת ממנה להיזכר באחת מחוויות השופינג הראשונות שלה. “מגיל קטן כל כך הייתה חקוקה בי הידיעה שמה שמתאים לי ומה שעולה עליי – זה מה שאני צריכה לקנות. בנוסף לזה ככל שהזמן עבר הבנתי שכמה שיותר גדול הבגד ככה יותר טוב ואם אפשר שיסתיר את הבטן, הטוסיק, הידיים – עדיף”.
שיטוט קצר ברחבי האינטרנט מוביל אותי להבנה האיומה שכמעט לאישה בעלת גוף במידה 42 ומעלה יש חוויה דומה, מה שמדגיש את הצורך באושיות כמו מעין שיתמכו בנשים צעירות שנולדות לתוך העולם הבלתי מקבל שאנו חיות בתוכו. שתי התבטאויות בולטות בעיניי במיוחד, הן של עמית ביטון ולורי שטרן – דוגמניות פלאס-סייז נהדרות, ששיתפו בשבועות האחרונים חוויות דומות בפרופיל האינסטגרם שלהן (הפוסט של עמית, הפוסט של לורי). העובדה שכל אישה, לא משנה מאיזו מידה, יכול להזדהות עם הרגשות האינטימיים שהן חשפו בטקסטים שלהן, יכולה כמובן להסביר את התהודה הרבה בתקשורת וברשתות החברתיות שהן זכו לה.
הקשר הרעיל בין מידות לדימוי גוף בעייתי
לחוסר הסטנדרטיזציה של מידות ברשתות האופנה יש כמובן גם השלכות סביבתיות, אבל עליהן עוד נדבר ביום אחר. ראשית יש להתייחס לבעיה אקוטית יותר לחיים שלנו והיא העובדה שאנחנו נוטות להאשים את עצמנו ואת הגוף שלנו כשאנחנו לובשות על עצמנו בגד שמלכתחילה נתפר בצורה לא טובה ולא איכותית. יש לכך, כמובן, השפעה שלילית על דימוי הגוף והביטחון העצמי שלנו. כאשר פריט הלבוש אינו פורפורציונלי ותואם את צורת הגוף שלנו, הפער שבין הגוף האידיאלי לבין הגוף הממשי שלנו הולך וגדל.
באופן לא מאוד מפתיע, מחקרים מדברים על זה שאנשים, ובעיקר נשים, נטו לעסוק הרבה פחות במלאכת השוואת גופן לגופן של נשים אחרות, לפי שתעשיית האופנה הפכה להיות ממוכנת וממוסחרת. עד אז, נשים רכשו בגדים בהתאמה אישית מוחלטת, ולכן הן לא נדרשו להתאים את עצמן למידה כזו או אחרת ולסוג גוף מסוים.
גם כיום, בעיקר הפוליטיקלי קורקט והפתיחות לדימויים שונים של גוף נשי, גופן של נשים מלאות ממשיך להיות מודר מהמרחבים שנחשבים להיות “אופנתיים”: החנויות, הפרסומות והראנוויז. ההדרה הזו רק מחריפה את התסכול ובעיית דימוי הגוף של נשים מלאות את גופן, כגלגל אינסופי של שנאה עצמית רעילה.
מה עושות מכאן?
שאלת מיליון הדולר היא למה אנחנו מרשות לתעשייה כמו תעשיית האופנה, שמונעת משורת הרווח על חשבון הרווחה החברתית והסביבתית, לגרום לנו להרגיש כל-כך רע עם עצמנו? מצד אחד, חוסר העקביות וחוסר האמינות שלהן היה אמור להיות סיבה מספקת עבורנו להשמיד כל קשר בנינו לבינן. מצד שני, אנחנו עדיין חייבות להתלבש כל בוקר…
לצערי, אין לי באמת תשובה לשאלה הזו אבל אשמח ממש להמשיך לדון על הנושא הזה איתכן ולראות לאן זה מוביל אותנו. בינתיים, אני רוצה להציע לכן לעקוב אחרי כל הנשים הנהדרות שהוזכרו כאן בכתבה, שבצורה עקבית מצליחות לגרום לי להרגיש קצת פחות רע עם עצמי ועם הגוף שלי, וגורמות לי להרגיש הרבה פחות לבד. אני כמובן מדברת על מעין לוי, עמית ביטון, לורי שטרן, וכמובן – נועה אלבז שהכתבה הזו לא הייתה יוצאת לפועל בלעדיה.
