לא ברור איך זה קורה בכל פעם מחדש, אבל בשבועות האחרונים עוד בית אופנה הגיע לכותרות בגלל האשמות של ניכוס תרבותי באחד מהפריטים מהעונה החדשה שלו. הפעם על המוקד: בית האופנה זימרמן (Zimmermann), שהשיק בעונה האחרונה טוניקה שהעיצוב שלה דומה מאוד (לכאורה?) לבגד מסורתי השייך לאזור אוקסאקה (Oaxaca) שבמקסיקו.
זמן לא רב לאחר ההאשמות, שחרר בית האופנה הצהרה באינסטגרם שהם מכירים בטעות שהם עשו: “זימרמן מודה ששמלת הטוניקה הפנלית מקולקציית השחייה הנוכחית שלנו קיבלה השראה ממה שאנחנו מבינים כיום כבגד מסורתי מאזור אוקסקה במקסיקו. אנו מתנצלים על השימוש ללא קרדיט מתאים לבעלי התרבות בצורת לבוש זו, ועל העוול שנגרם”. לטענתם, מדובר “בטעות לא מכוונת”, וכי “ינקטו צעדים בכדי להבטיח שהדבר לא יקרה בעתיד”.
זימרמן הוא לא בית האופנה הראשון שמשיק פריט שכזה ומיד לאחר ההאשמות ממהר להתנצל על עיצובים גנובים לכאורה. כמי שמתעניינת באופנה ומשתדלת להתעדכן עד כמה שניתן בחדשות החמות, זה מתחיל להרגיש שהמקרה הזה קורה לפחות פעם בעונה. מה שגורם לי לתהות: איך זה לעזאזל קורה בכזו תדירות?!
מה זה בכלל "ניכוס תרבותי"?
זה יהיה רק ראוי לחזור ולהסביר מה המשמעות של “ניכוס תרבותי”, בהקשר הרחב שלו ובהקשר הספציפי שלו לתעשיית האופנה. באופן כללי, ניכוס תרבותי הוא שימוש ללא אישור ברעיונות, דימויים ואלמנטים ספציפיים מבחינת תרבותית, אומנותית, דתית וכדומה של זהות תרבותית מסויימת. לרוב, ניכוס תרבותי נעשה על-ידי תרבות דומיננטית, כאשר היא “משאילה” דימויים וסמלים מתרבויות מיעוטים. הפעולה של ניכוס תרבותי מייצגת פעולה של ספק-גניבה-ספק-השאלה של סיפורים וערכים מתרבויות מיעוט, באופן שמשאיר את האנשים עצמם אל מחוץ לסיפור לחלוטין. לנוהג הזה יש שורשים היסטוריים בתרבות הקולוניאליסטית, אבל אנחנו לא בשיעור היסטוריה אז בואו נתקדם.
שימוש בדימוי מסורתי של אוכלוסיית מיעוט כדימוי חדש באוכלוסיה השולטת הוא בעייתי, בין היתר בגלל שהוא לא לוקח בחשבון (שלא לומר – רומס לחלוטין) את הטראומה ההיסטורית הקולקטיבית של אוכלוסיית המיעוט. אפשר לקחת לדוגמה את הניכוס של תרבות המערב את הסמלים והדימויים של האינדיאנים מארצות הברית. מבחינתנו ללבוש שמלת עור ונוצות בשיער זה פוקהונטס-שיק, מבחינת האינדיאנים זו תזכורת קשה לאופן שבו האירופאים והאמריקאים גזלו את אדמותיהם ורצחו את אבות-אבותיהם בימים של גילוי אמריקה. לפיכך, מה שנעשה בזימרמן הוא מקרה ניכוס די קלאסי: הוא עשה שימוש באלמנטים של בעלי מלאכה מאוקסקה, ללא ההקשר התרבותי שלהם, והציג אותם בתור סתם עוד בוהו שיק חביב עם אלמנטים של רקמה.
עשו את זה קודם... זה לא משנה
חשוב לציין שניכוס תרבותי הוא לא סוגיה השמורה לתרבות הלבנה-המערבית בלבד, אבל מכיוון שרוב בעלי הכוח וההשפעה בתעשיית האופנה הם לבנים – כך גם רוב הדוגמאות בתעשייה אכן מגיעות מהכיוון הזה. יש לזה משמעות מכיוון שלא ניתן להפריד בין מידת ההשפעה של התרבות הלבנה בתעשיית האופנה, והאופן השיטתי שבו היא עושה שימוש בתרבויות אחרות להשראה מבלי לתת קונטקסט או זכויות לקהילות ממנה היא מעתיקה. כלומר, הפעולה של הניכוס התרבותי יכולה לפעמים לעבוד כל-כך מתחת לרדאר עד שהרבה פעמים אנחנו לא נדע שאנחנו לובשים עיצובים גנובים עד שמישהו מקהילת המיעוט יצביע על האופנה הזו בפומבי.
לאורך השנים במהלך צמיחתה העולמית של תעשיית האופנה, הפעולה של השאלה של דימויים מתרבויות מיעוטים הפכה להיות דבר שבשגרה. כך למשל, האופנה והתרבות האפריקאית היוותה מקור השראה משמעותי עבור מעצבים כגון ז’אן פול גוטייה ודולצ’ה גבאנה. הדבר המעניין הוא, שבעוד שהמעצבים בעלי השם זכו לתשבוחות (ורווחים יפים) על הקולקציות שלהם, מעטים מהמעצבים ממקור אפריקאי זוכים לאותו מעמד או יחס. המצב דומה עבור השאלות של דימויים מתרבויות מיעוטים רבות נוספות, כולל התרבות השחורה בארצות הברית, התרבות ממזרח אסיה וכדומה.
כעת נראה שהתרבות המקסיקנית היא מקור ההשראה המועדף של הרגע. בנובמבר 2020, היינו עדים לסערה דומה והאשמות של ניכוס תרבותי שנשמעו מצד ממשלת מקסיקו על אחת מהקולקציות האחרונות של מעצבת האופנה הפריזאית, איזבל מראנט. במכתב פתוח שכתבה אלחנדרה פרוסטו, שרת התרבות המקסיקנית, עלו האשמות על שימוש במוטיבים עיצוביים מסורתיים מהמורשת של המקסיקנים הילידיים ללא רשות. המכתב עורר סערה ברשתות החברתיות, עד שהמעצבת נאלצה להתנצל ולהוריד את הקולקציה מהמדפים. שלושה חודשים אחר-כך, כזכור, זימרמן הלכו ועשו בדיוק את אותו הדבר.
הצורך של האנשים מתרבויות המיעוט לדבר כנגד הניכוס התרבותי נעוצה, כאמור, בשימוש ציני וקפיטליסטי של תרבות שלטת אחת בדימויים ומסורות של תרבות מיעוט. לכן, כשאנשים מבטאים את דעתם על ניכוס התרבותי, הם לא מדברים באמת רק על השימוש בפועל ברקמה או התסרוקת – הם מדברים על חוסר צדק עמוק הרבה יותר. כלומר, הניכוס התרבותי הוא בעייתי לא רק בגלל שמותג או אדם כלשהוא נהנים עושים רווח על יצירה שאינה שלהם, אלא בגלל המסר שעצם הפעולה של הניכוס התרבותי מנכיחה. מסר שטוען שהסמלים והדימויים של תרבויות המיעוט הם אינם מעניינים – עד שאדם לבן לובש אותם ומוכר אותם לקהל הרחב.
ניכוס תרבותי - לאן?
בשורה התחתונה, תעשיית האופנה היא תמיד תוצר לוואי של תרבות, תוך שהיא שואבת ממנה השראה כדי לתת את הטון הויזואלי לפריטי הלבוש שהיא מייצרת. אך כעת, ברור שצריך לעצור ולשאול שאלות: מתי זה בסדר שמישהו מאמץ סמלים תרבותיים שונים משלו? איך ניתן, אם בכלל, לעשות זאת בטוב טעם ובצורה מכבדת? או בקיצור, איך אפשר לעשות את הדברים אחרת ממה שאנחנו עושים כיום?
שאלה מעניינת נוספת, שכדאי לדעתי לשאול בהקשר זה, היא האם סטודנטים לעיצוב לומדים על הנושא הזה במסגרת ההכשרה שלהם בבתי הספר לעיצוב? ברור מאליו שההכשרה של מעצבי האופנה לעתיד כוללת גם סקירה של תולדות הלבוש. עם זאת, מבדיקה סופר שטחית שעשיתי עם כמה חברות שלמדו עיצוב אופנה וצורפות במיטב בתי הספר לעיצוב בארץ, נראה שאין בלימודים התייחסות לזהירות הנדרשת בעת השימוש של מקורות ההשראה ההיסטוריים והתרבותיים.
בעוד שקשה לומר אם צוות הקריאייטיב והעיצוב בזימרמן עשה את האקט של הניכוס התרבותי בכוונה או בטעות – האמת היא שזה לא ממש משנה. זימרמן, סביר להניח, לא יהיו האחרונים שיואשמו בכאלה האשמות. כל עוד בעלי הכוח לא יעשו משהו משמעותי כדי לשנות את המצב – ניכוס תרבותי ימשיך לקרות, האשמות ימשיכו לצוף והתנצלויות ימשיכו להיזרק ללא כוונה אמיתית שעומדת מאחוריהן.
לא ברור איך זה קורה בכל פעם מחדש, אבל בשבועות האחרונים עוד בית אופנה הגיע לכותרות בגלל האשמות של ניכוס תרבותי באחד מהפריטים מהעונה החדשה שלו. הפעם על המוקד: בית האופנה זימרמן (Zimmermann), שהשיק בעונה האחרונה טוניקה שהעיצוב שלה דומה מאוד (לכאורה?) לבגד מסורתי השייך לאזור אוקסאקה (Oaxaca) שבמקסיקו.
זמן לא רב לאחר ההאשמות, שחרר בית האופנה הצהרה באינסטגרם שהם מכירים בטעות שהם עשו: “זימרמן מודה ששמלת הטוניקה הפנלית מקולקציית השחייה הנוכחית שלנו קיבלה השראה ממה שאנחנו מבינים כיום כבגד מסורתי מאזור אוקסקה במקסיקו. אנו מתנצלים על השימוש ללא קרדיט מתאים לבעלי התרבות בצורת לבוש זו, ועל העוול שנגרם”. לטענתם, מדובר “בטעות לא מכוונת”, וכי “ינקטו צעדים בכדי להבטיח שהדבר לא יקרה בעתיד”.
זימרמן הוא לא בית האופנה הראשון שמשיק פריט שכזה ומיד לאחר ההאשמות ממהר להתנצל על עיצובים גנובים לכאורה. כמי שמתעניינת באופנה ומשתדלת להתעדכן עד כמה שניתן בחדשות החמות, זה מתחיל להרגיש שהתרחיש הזה קורה לפחות פעם בעונה. מה שגורם לי לתהות: איך זה לעזאזל קורה בכזו תדירות?!
מה זה בכלל "ניכוס תרבותי"?
זה יהיה רק ראוי לחזור ולהסביר מה המשמעות של “ניכוס תרבותי”, בהקשר הרחב שלו ובהקשר הספציפי שלו לתעשיית האופנה. באופן כללי, ניכוס תרבותי הוא שימוש ללא אישור ברעיונות, דימויים ואלמנטים ספציפיים מבחינת תרבותית, אומנותית, דתית וכדומה של זהות תרבותית מסויימת. לרוב, ניכוס תרבותי נעשה על-ידי תרבות דומיננטית, כאשר היא “משאילה” דימויים וסמלים מתרבויות מיעוטים. הפעולה של ניכוס תרבותי מייצגת פעולה של ספק-גניבה-ספק-השאלה של סיפורים וערכים מתרבויות מיעוט, באופן שמשאיר את האנשים עצמם אל מחוץ לסיפור לחלוטין. לנוהג הזה יש שורשים היסטוריים בתרבות הקולוניאליסטית, אבל אנחנו לא בשיעור היסטוריה אז בואו נתקדם.
שימוש בדימוי מסורתי של אוכלוסיית מיעוט כדימוי חדש באוכלוסיה השולטת הוא בעייתי, בין היתר בגלל שהוא לא לוקח בחשבון (שלא לומר – רומס לחלוטין) את הטראומה ההיסטורית הקולקטיבית של אוכלוסיית המיעוט. אפשר לקחת לדוגמה את הניכוס של תרבות המערב את הסמלים והדימויים של האינדיאנים מארצות הברית. מבחינתנו ללבוש שמלת עור ונוצות בשיער זה פוקהונטס-שיק, מבחינת האינדיאנים זו תזכורת קשה לאופן שבו האירופאים והאמריקאים גזלו את אדמותיהם ורצחו את אבות-אבותיהם בימים של גילוי אמריקה. לפיכך, מה שנעשה בזימרמן הוא מקרה ניכוס די קלאסי: הוא עשה שימוש באלמנטים של בעלי מלאכה מאוקסקה, ללא ההקשר התרבותי שלהם, והציג אותם בתור סתם עוד בוהו שיק חביב עם אלמנטים של רקמה.
עשו את זה קודם, לפניהם
חשוב לציין שניכוס תרבותי הוא לא סוגיה השמורה לתרבות הלבנה-המערבית בלבד, אבל מכיוון שרוב בעלי הכוח וההשפעה בתעשיית האופנה הם לבנים – כך גם רוב הדוגמאות בתעשייה אכן מגיעות מהכיוון הזה. יש לזה משמעות מכיוון שלא ניתן להפריד בין מידת ההשפעה של התרבות הלבנה בתעשיית האופנה, והאופן השיטתי שבו היא עושה שימוש בתרבויות אחרות להשראה מבלי לתת קונטקסט או זכויות לקהילות ממנה היא מעתיקה. כלומר, הפעולה של הניכוס התרבותי יכולה לפעמים לעבוד כל-כך מתחת לרדאר עד שהרבה פעמים אנחנו לא נדע שאנחנו לובשים עיצובים גנובים עד שמישהו מקהילת המיעוט יצביע על האופנה הזו בפומבי.
לאורך השנים במהלך צמיחתה העולמית של תעשיית האופנה, הפעולה של השאלה של דימויים מתרבויות מיעוטים הפכה להיות דבר שבשגרה. כך למשל, האופנה והתרבות האפריקאית היוותה מקור השראה משמעותי עבור מעצבים כגון ז’אן פול גוטייה ודולצ’ה גבאנה. הדבר המעניין הוא, שבעוד שהמעצבים בעלי השם זכו לתשבוחות (ורווחים יפים) על הקולקציות שלהם, מעטים מהמעצבים ממקור אפריקאי זוכים לאותו מעמד או יחס. המצב דומה עבור השאלות של דימויים מתרבויות מיעוטים רבות נוספות, כולל התרבות השחורה בארצות הברית, התרבות ממזרח אסיה וכדומה.
כעת נראה שהתרבות המקסיקנית היא מקור ההשראה המועדף של הרגע. בנובמבר 2020, היינו עדים לסערה דומה והאשמות של ניכוס תרבותי שנשמעו מצד ממשלת מקסיקו על אחת מהקולקציות האחרונות של מעצבת האופנה הפריזאית, איזבל מראנט. במכתב פתוח שכתבה אלחנדרה פרוסטו, שרת התרבות המקסיקנית, עלו האשמות על שימוש במוטיבים עיצוביים מסורתיים מהמורשת של המקסיקנים הילידיים ללא רשות. המכתב עורר סערה ברשתות החברתיות, עד שהמעצבת נאלצה להתנצל ולהוריד את הקולקציה מהמדפים. שלושה חודשים אחר-כך, כזכור, זימרמן הלכו ועשו בדיוק את אותו הדבר.
הצורך של האנשים מתרבויות המיעוט לדבר כנגד הניכוס התרבותי נעוצה, כאמור, בשימוש ציני וקפיטליסטי של תרבות שלטת אחת בדימויים ומסורות של תרבות מיעוט. לכן, כשאנשים מבטאים את דעתם על ניכוס התרבותי, הם לא מדברים באמת רק על השימוש בפועל ברקמה או התסרוקת – הם מדברים על חוסר צדק עמוק הרבה יותר. כלומר, הניכוס התרבותי הוא בעייתי לא רק בגלל שמותג או אדם כלשהוא נהנים עושים רווח על יצירה שאינה שלהם, אלא בגלל המסר שעצם הפעולה של הניכוס התרבותי מנכיחה. מסר שטוען שהסמלים והדימויים של תרבויות המיעוט הם אינם מעניינים – עד שאדם לבן לובש אותם ומוכר אותם לקהל הרחב.
ניכוס תרבותי - לאן?
בשורה התחתונה, תעשיית האופנה היא תמיד תוצר לוואי של תרבות, תוך שהיא שואבת ממנה השראה כדי לתת את הטון הויזואלי לפריטי הלבוש שהיא מייצרת. אך כעת, ברור שצריך לעצור ולשאול שאלות: מתי זה בסדר שמישהו מאמץ סמלים תרבותיים שונים משלו? איך ניתן, אם בכלל, לעשות זאת בטוב טעם ובצורה מכבדת? או בקיצור, איך אפשר לעשות את הדברים אחרת ממה שאנחנו עושים כיום?
שאלה מעניינת נוספת, שכדאי לדעתי לשאול בהקשר זה, היא האם סטודנטים לעיצוב לומדים על הנושא הזה במסגרת ההכשרה שלהם בבתי הספר לעיצוב? ברור מאליו שההכשרה של מעצבי האופנה לעתיד כוללת גם סקירה של תולדות הלבוש. עם זאת, מבדיקה סופר שטחית שעשיתי עם כמה חברות שלמדו עיצוב אופנה וצורפות במיטב בתי הספר לעיצוב בארץ, נראה שאין בלימודים התייחסות לזהירות הנדרשת בעת השימוש של מקורות ההשראה ההיסטוריים והתרבותיים.
בעוד שקשה לומר אם צוות הקריאייטיב והעיצוב בזימרמן עשה את האקט של הניכוס התרבותי בכוונה או בטעות – האמת היא שזה לא ממש משנה. זימרמן, סביר להניח, לא יהיו האחרונים שיואשמו בכאלה האשמות. כל עוד בעלי הכוח לא יעשו משהו משמעותי כדי לשנות את המצב – ניכוס תרבותי ימשיך לקרות, ההאשמות ימשיכו להופיע והתנצלויות ימשיכו להיזרק ללא כוונה אמיתית שעומדת מאחוריהן.
View this post on Instagram
תמונה ראשית: צילומי מסך מהאינסטגרם – איזבל מראנט, קרולינה הררה ובית האופנה זימרמן.
