אם היו לכן כמה שעות פנויות במהלך השבועות האחרונים, אפשר להניח שהקדשתן כמה מהן לסדרה ברידג’רטון (Bridgerton), שהופקה על-ידי נטפליקס בשיתוף שונדה-לנד (חברת ההפקה של שונדה ריימס, האחראית בין היתר על סדרות כמו “האנטומיה של גריי”, “המדריך לרוצח” ועוד). מודה שבאופן אישי כמעט שאין דרמה תקופתית שאני לא אנסה לתת לה הזדמנות, אבל ההייפ המטורף סביב הסדרה (שנוצר ממש כמה שעות עם שחרור העונה הראשונה המלאה לנטפליקס) סיקרנו אותי מאוד (וכמובן שהדיווחים על גברים מסוקסים וסצנות סקס לוהטות בהחלט עזרו לקדם את הסדרה ברשימת הצפייה הארוכה במילא שלי).
עבור מי שבכל זאת לא ראתה את הסדרה ולא מכירה את הפרטים, אספר שמדובר בסדרת דרמה-רומנטית שעלילתה מתרחשת באנגליה של המאה ה-19, ובמרכזה: משפחת ברידג’רטון המונה לא פחות מאשר שמונה אחים ואחיות. עלילת הסדרה מתמקדת, לפחות בעונה הזו, באחות הבכורה – דפני ברידג’רטון, עם פתיחת עונת החיזורים בלונדון. כבר בפרק הראשון מסבירה דפני לאחיות שלה, אבל בעצם גם קצת לצופות, שמוטלת עליה אחריות גדולה כאחות (האישה) הבכורה, והראשונה מבין האחים להינשא. בהקשר זה, חשוב להזכיר שבתקופה ההיא נשים היו מוצגות לראווה בחברה כאשר הגיעו לגיל המתאים לנישואים, והגברים היו נוהגים לפקוד את ביתן כדי לנהל עם הוריה משא ומתן בנוגע לנישואים איתן. אהבה במקרה הזה היא בונוס יפה השמור רק לנשים שיש להן מספיק אפשרויות לבחור מתוכן (כאלו שיש להן כסף, מעמד וכמובן מראה נעים לעין).
"הן לא אומרות לנו כלום"
אם נשים בצד את הבחירות האסתטיות שנוגעות לסדרה – שכבודן במקומן מונח, אחד מהדברים שיותר העסיקו אותי במהלך הצפייה בסדרה ועד היום הוא דווקא העיסוק והשיח סביב מיניות ויחסי מין בכלל, ומיניות של נשים בפרט. אבל לפני שנצלול לנושא מבקשת להבהיר, במקרה וזה לא היה ברור כבר קודם, שנמצאים בכתבה ספויילרים מסויימים עבור אלו שעדיין לא צפו בה. הם אמנם לא כאלה שאמורים להרוס את חווית הצפייה, אבל אם אתן רגישות במיוחד לעניין – מוזמנות קודם כל לצפות בסדרה ורק לאחר מכן לחזור לקרוא. תודה וסליחה מראש.
אמנם כבר מהפרק הראשון בסדרה ישנן התייחסויות לתפקיד של גברים ונשים במערכות יחסים, אך הדברים עולים שלב במסגרת הפרק השני שבו מסתבר לנו שמרינה תומפסון, האורחת החדשה בבית פטינגטון, בהריון. ליידי פטינגטון מיד סוגרת את מרינה בחדר השינה שלה ומסרבת שבני הבית יתקרבו אליה בטענה שהיא “מדבקת”. פנלופה פטינגטון, שלא מבינה איך יכול להיות שמרינה יכולה הייתה להיכנס להריון מבלי להתחתן קודם, פונה לחברתה הטובה אלואיז ברידג’רטון כדי לנסות להבין את הסיטואציה. כשהן לא מצליחות למצוא את התשובה לשאלות הבוערות שלהן/בהן, אלואיז פונה לאימא שלה, ליידי ברידג’רטון, ואחיותיה עם השאלה “איך קורה מצב שליידי נכנסת להריון? חשבתי שצריך להתחתן בשביל זה, אבל ככל הנראה זו אפילו לא דרישה”.
חוסר ההבנה של האחיות לבית ברידג’רטון בנוגע לסקס, עולה בצורה מובהקת גם בהמשך העונה. כך למשל, בפרק השלישי, משוחחת דפני ברידג’רטון (כאמור, האחות הבכורה וזו שצפויה להתחתן עוד באותה שנה) עם הדוכס מהייסטינגס על חיי הנישואים. בשיחה היא מעלה את העובדה שלהיות נשואים זה יותר מסתם ידידות בין גבר לאישה. הוא מקנה להקניט אותה באומרו “האבסורד של כמה מעט אימהות מספרות לבנותיהן” והיא מיד יורה “הן לא אומרות לנו כלום”.
מעט השתנה במאתיים שנה
מהסצנה הזו וסצנות נוספות אשר מופיעות בהמשך העונה, עולה שמעט מאוד השתנה (אם בכלל) מאז המאה ה- 19 ועד היום בנוגע לסקרנות של צעירים מתבגרים בנוגע למין ומיניות. הדבר הזה גרם לי לתהות איך נשים צעירות בימינו לומדות על יחסי מין, הריון וכיוצא בזה. מבדיקה קצרה וממש לא מייצגת שערכתי באינסטגרם, מסתבר שמרבית הנשים בנות גילי רכשו את המידע הראשוני אודות יחסי מין מקריאה בספרים ייעודיים לנושא. “הייתי אצל חברים ביסודי, והיה שם ספר שהסביר בדיוק את כל התהליך. כשאמא שלי אספה אותי אז שאלתי אותה על זה”, סיפרה לי למשל נועה. “כשהייתי ילדה היה לי מן ספרון מאויר שהסביר בצורה שמתאימה לילדים איך נולדים תינוקות”, כתבה לי רעות. “הייתה לי גם אנציקלופדיה שאיגדה מלא נושאים בכל התחומים, והיה שם איור קטן כמו בעלון רפואי של פין בתוך הנרתיק, והסבר קצר איך מגיעים תינוקות לעולם”.
גם החוויה האישית שלי הייתה דומה בהרבה לאלו של נועה ורעות, מאשר של אלואיז ופנלופה. כאשר נחשפתי לראות לנושאים כמו מין ומיניות, הדבר האחרון שבסדר העדיפויות שלי היה ללכת לשאול את אימא שלי על הנושא הזה. עצם המחשבה גרמה לי להסמיק ולהיות מובכת ברמות קשות. במקום, הלכתי ביחד עם חברה לחפש בספריה ספר בנושא ומרוב מבוכה, ספק מעצם העניין ספק מהחשש שמישהו יתפוס אותנו, הלכנו לקרוא אותו בשירותים מכריכה-לכריכה. זה לא שכל השאלות שלי נענו על ידי הספר הזה, שהרי הוא היה כתוב בצורה פורמלית למדי וממש לא התייחס לשאלות כמו הנאה ועונג, אבל גם אז לא העזתי לבקש הבהרות מההורים.
החוויה הזו כנראה המשיכה לימים להעסיק אותי, כי את עבודת הסמינריון המרכזית שלי שנכתבה במהלך התואר הראשון שלי בתקשורת כתבתי באותו נושא. זה היה מחקר בנושא מיניות של צעירים ופורנוגרפיה, שמטרתו היה להבין מה הקשר בין החשיפה של צעירים למיניות בצורות שונות וליחס וההבנה שלהם את האקטים המיניים עצמם. מהתשובות שקיבלתי בשאלון שערכתי התברר שהחשיפה הראשונה של הנשאלים ליחסי מין הייתה לרוב בקולנוע או בטלוויזיה, והמידע הקונקרטי בנושא לרוב נלקח מספרים או חוברות. מהמחקר עלה שהדבר השני הכי גרוע לעשות הוא לדבר עם הורים או חברי משפחה אחרים על סקס, כשהשני הכי גרוע הוא לדבר על הנושא עם מבוגרים מבית הספר (מורים, יועצים וכדומה).
וכאן אולי אפשר להבחין בהבדל משמעותי בין הצעירות של המאה ה-19 לבין הצעירות של ימינו. אם בעבר האימהות לא היו אומרות כלום, הרי שכיום סביר להניח שהצעירות עצמן כבר לא ממש שואלות. אולי בגלל המבוכה או בגלל המידע האינסופי שקיים לרשותנו במרחק שתי הקלקות, נדמה שכיום אפשר להעביר חיים שלמים מבלי לנהל את שיחת “הדבורים והציפורים”. אבל האם זה מה שאנחנו באמת רוצות? נראה שאם נצליח להתגבר על הבושה שבשיח על מין ומיניות כבר מגיל צעיר, נצליח לחסוך לעצמנו הרבה מבוכה וטעויות בהמשך הדרך. נכון, לפעמים זה לא רע ללמוד מהניסיון ומטעויות, אבל אני חושבת שדווקא במקרה הזה עדיף שלא להשאיר את העניין ליד המקרה.
המלצה: אני רוצה את זה רומנטי / שקד בשן
מכיוון שבגדול המגזין הזה נועד לעסוק קודם כל בצרכנות אידיאולוגית, אני מרגישה צורך לסיים עם המלצה קונקרטית למוצר צריכה. לשמחתי, אין לי בעיה לפרגן מכל הלב למאיירת והיוצרת הצעירה, שקד בשן, ולספר “אני רוצה את זה רומנטי” שהושק במהלך 2020. שקד היא בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בצלאל (2019), והספר הוא הספר המאוייר הראשון שלה, שנוצר במסגרת פרוייקט הגמר שלה ללימודים. לטובת הפרוייקט, נערכו ראיונות עם עשרים נשים צעירות בנושאים של גוף ומיניות – מאוננות ויחסי מין ועד שיער גוף ומחזור. באמצעות איוריה הרגישים של שקד, לצד ציטוטים ותכנים טקסטואליים מצליחה שקד להעלות לפני השטח, נושאים שלרוב נשארים כשיח מאחורי דלתיים סגורות בין חברות.
וזה אולי סוד הקסם של הספר. גם שקד עצמה וגם כל הנשים שראיינה, נמצאות בשנות ה-20 לחייהן, כשהן בעיצומו של התהליך של גילוי והסקת מסקנות בנוגע למיניות שלהן. אין בספר הזה תשובות נחרצות לגבי מה ראוי או נכון, אלא פשוט נותן הצצה לשאלות שכולנו שאלנו, או עודנו שואלות, בנוגע למיניות והגוף שלנו. ויש בזה משהו נורא נעים ונוח – לא להצטרך להיות אלו ששואלות ראשונות את השאלות המביכות, אלא פשוט לצלול בקפיצת ראש לתוך שיחת נשים כנה ואמיתית.
עבור מי שבכל זאת לא ראתה את הסדרה ולא מכירה את הפרטים, אספר שמדובר בסדרת דרמה-רומנטית שעלילתה מתרחשת באנגליה של המאה ה-19, ובמרכזה: משפחת ברידג’רטון המונה לא פחות מאשר שמונה אחים ואחיות. עלילת הסדרה מתמקדת, לפחות בעונה הזו, באחות הבכורה – דפני ברידג’רטון, עם פתיחת עונת החיזורים בלונדון. כבר בפרק הראשון מסבירה דפני לאחיות שלה, אבל בעצם גם קצת לצופות, שמוטלת עליה אחריות גדולה כאחות (האישה) הבכורה, והראשונה מבין האחים להינשא. בהקשר זה, חשוב להזכיר שבתקופה ההיא נשים היו מוצגות לראווה בחברה כאשר הגיעו לגיל המתאים לנישואים, והגברים היו נוהגים לפקוד את ביתן כדי לנהל עם הוריה משא ומתן בנוגע לנישואים איתן. אהבה במקרה הזה היא בונוס יפה השמור רק לנשים שיש להן מספיק אפשרויות לבחור מתוכן (כאלו שיש להן כסף, מעמד וכמובן מראה נעים לעין).
הבהרה חשובה לפני שנצלול לנושא לעומק העניין (במקרה וזה לא היה ברור כבר קודם): בכתבה מצויים ספויילרים מסויימים עבור אלו שעדיין לא צפו בסדרה. הם אמנם לא כאלה שאמורים להרוס את חווית הצפייה, אבל אם אתן רגישות במיוחד לעניין – מוזמנות קודם כל לצפות בסדרה ורק לאחר מכן לחזור לקרוא. תודה וסליחה מראש.
"הן לא אומרות לנו כלום"
אם נשים בצד את הבחירות האסתטיות שנוגעות לסדרה – שכבודן במקומן מונח, כמובן – אחד מהדברים שיותר העסיקו אותי במהלך הצפייה בסדרה ועד היום הוא דווקא העיסוק והשיח סביב מיניות ויחסי מין בכלל, ומיניות של נשים בפרט. כבר מהפרק הראשון בסדרה ישנן התייחסויות לרעיונות אלו, אך הדברים הופכים להיות מעניינים במיוחד, במהלך הפרק השני, בו מסתבר לנו שמרינה תומפסון, האורחת החדשה בבית פטינגטון, בהריון. ליידי פטינגטון מיד סוגרת את מרינה בחדר השינה שלה ומסרבת שבני הבית יתקרבו אליה בטענה שהיא “מדבקת”. פנלופה פטינגטון, שלא מבינה איך יכול להיות שמרינה יכולה הייתה להיכנס להריון מבלי להתחתן קודם, פונה לחברתה הטובה אלואיז ברידג’רטון כדי לנסות להבין את הסיטואציה. כשהן לא מצליחות למצוא את התשובה לשאלות הבוערות שלהן/בהן, אלואיז פונה לאימא שלה, ליידי ברידג’רטון, ואחיותיה עם השאלה “איך קורה מצב שליידי נכנסת להריון? חשבתי שצריך להתחתן בשביל זה, אבל ככל הנראה זו אפילו לא דרישה”.
חוסר ההבנה של האחיות לבית ברידג’רטון בנוגע לסקס, עולה בצורה מובהקת גם בהמשך העונה. כך למשל, בפרק השלישי, משוחחת דפני ברידג’רטון (כאמור, האחות הבכורה וזו שצפויה להתחתן עוד באותה שנה) עם הדוכס מהייסטינגס על חיי הנישואים. בשיחה היא מעלה את העובדה שלהיות נשואים זה יותר מסתם ידידות בין גבר לאישה. הוא מקנה להקניט אותה באומרו “האבסורד של כמה מעט אימהות מספרות לבנותיהן” והיא מיד יורה “הן לא אומרות לנו כלום”.
מעט השתנה במאתיים שנה
מהסצנה הזו וסצנות נוספות אשר מופיעות בהמשך העונה, עולה שמעט מאוד השתנה (אם בכלל) מאז המאה ה- 19 ועד היום בנוגע לסקרנות של צעירים מתבגרים בנוגע למין ומיניות. הדבר הזה גרם לי לתהות איך נשים צעירות בימינו לומדות על יחסי מין, הריון וכיוצא בזה.
מבדיקה קצרה וממש לא מייצגת שערכתי באינסטגרם, מסתבר שמרבית הנשים בנות גילי רכשו את המידע הראשוני אודות יחסי מין מקריאה בספרים ייעודיים לנושא. “הייתי אצל חברים ביסודי, והיה שם ספר שהסביר בדיוק את כל התהליך. כשאמא שלי אספה אותי אז שאלתי אותה על זה”, סיפרה לי למשל נועה. “כשהייתי ילדה היה לי מן ספרון מאויר שהסביר בצורה שמתאימה לילדים איך נולדים תינוקות”, כתבה לי רעות. “הייתה לי גם אנציקלופדיה שאיגדה מלא נושאים בכל התחומים, והיה שם איור קטן כמו בעלון רפואי של פין בתוך הנרתיק, והסבר קצר איך מגיעים תינוקות לעולם”.
גם החוויה האישית שלי הייתה דומה בהרבה לאלו של נועה ורעות, מאשר של אלואיז ופנלופה. כאשר נחשפתי לראות לנושאים כמו מין ומיניות, הדבר האחרון שבסדר העדיפויות שלי היה ללכת לשאול את אימא שלי על הנושא הזה. עצם המחשבה גרמה לי להסמיק ולהיות מובכת ברמות קשות. במקום, הלכתי ביחד עם חברה לחפש בספריה ספר בנושא ומרוב מבוכה, ספק מעצם העניין ספק מהחשש שמישהו יתפוס אותנו, הלכנו לקרוא אותו בשירותים מכריכה-לכריכה. זה לא שכל השאלות שלי נענו על ידי הספר הזה, שהרי הוא היה כתוב בצורה פורמלית למדי וממש לא התייחס לשאלות כמו הנאה ועונג, אבל גם אז לא העזתי לבקש הבהרות מההורים.
אפשר להניח שהחוויה הזו כנראה המשיכה להעסיק אותי, כי את עבודת הסמינריון המרכזית שלי שנכתבה במהלך התואר הראשון שלי בתקשורת כתבתי באותו נושא. זה היה מחקר בנושא מיניות של צעירים ופורנוגרפיה, שמטרתו היה להבין מה הקשר בין החשיפה של צעירים למיניות בצורות שונות וליחס וההבנה שלהם את האקטים המיניים עצמם. מהתשובות שקיבלתי בשאלון שערכתי התברר שהחשיפה הראשונה של הנשאלים ליחסי מין הייתה לרוב בקולנוע או בטלוויזיה, והמידע הקונקרטי בנושא לרוב נלקח מספרים או חוברות. מהמחקר עלה שהדבר השני הכי גרוע לעשות הוא לדבר עם הורים או חברי משפחה אחרים על סקס, כשהשני הכי גרוע הוא לדבר על הנושא עם מבוגרים מבית הספר (מורים, יועצים וכדומה).
וכאן אולי אפשר להבחין בהבדל משמעותי בין הצעירות של המאה ה-19 לבין הצעירות של ימינו. אם בעבר האימהות לא היו אומרות כלום, הרי שכיום סביר להניח שהצעירות עצמן כבר לא ממש שואלות. אולי בגלל המבוכה או בגלל המידע האינסופי שקיים לרשותנו במרחק שתי הקלקות, נדמה שכיום אפשר להעביר חיים שלמים מבלי לנהל את שיחת “הדבורים והציפורים”. אבל האם זה מה שאנחנו באמת רוצות? נראה שאם נצליח להתגבר על הבושה שבשיח על מין ומיניות כבר מגיל צעיר, נצליח לחסוך לעצמנו הרבה מבוכה וטעויות בהמשך הדרך. נכון, לפעמים זה לא רע ללמוד מהתנסות אישית וגם מטעויות שאנחנו עושות לאורך הדרך, אבל אני חושבת שדווקא במקרה הזה עדיף שלא להשאיר את העניין ליד המקרה.
מה אתן חושבות?
המלצה: אני רוצה את זה רומנטי / שקד בשן
מכיוון שבגדול המגזין הזה נועד לעסוק קודם כל בצרכנות אידיאולוגית, אני מרגישה צורך לסיים עם המלצה קונקרטית למוצר צריכה. לשמחתי, אין לי בעיה לפרגן מכל הלב למאיירת והיוצרת הצעירה, שקד בשן, ולספר “אני רוצה את זה רומנטי” שהושק במהלך 2020. שקד היא בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בצלאל (2019), והספר הוא הספר המאוייר הראשון שלה, שנוצר במסגרת פרוייקט הגמר שלה ללימודים. לטובת הפרוייקט, נערכו ראיונות עם עשרים נשים צעירות בנושאים של גוף ומיניות – מאוננות ויחסי מין ועד שיער גוף ומחזור. באמצעות איוריה הרגישים של שקד, לצד ציטוטים ותכנים טקסטואליים מצליחה שקד להעלות לפני השטח, נושאים שלרוב נשארים כשיח מאחורי דלתיים סגורות בין חברות.
וזה אולי סוד הקסם של הספר. גם שקד עצמה וגם כל הנשים שראיינה, נמצאות בשנות ה-20 לחייהן, כשהן בעיצומו של התהליך של גילוי והסקת מסקנות בנוגע למיניות שלהן. אין בספר הזה תשובות נחרצות לגבי מה ראוי או נכון, אלא פשוט נותן הצצה לשאלות שכולנו שאלנו, או עודנו שואלות, בנוגע למיניות והגוף שלנו. ויש בזה משהו נורא נעים ונוח – לא להצטרך להיות אלו ששואלות ראשונות את השאלות המביכות, אלא פשוט לצלול בקפיצת ראש לתוך שיחת נשים כנה ואמיתית.
קרדיט תמונה ראשית: Netflix & ShondaLand Media
