במשך השנים, המעצב האמריקאי אלכסנדר וואנג טיפח את הדימוי שלו כ”ילד מסיבות”, דימוי שבמהלך הקריירה שלו (לפחות עד השבועות האחרונים) עזר לבסס את המוניטין – או שמא התהילה – שלו כמעצב אופנה חדשני ופופולרי. לאחרונה, הדימוי הזה חזר אליו בהפוכה, עם חשיפת עדויות מהצד האפל של המסיבות בהן השתתף, ובראשן מסיבות יום ההולדת שלו שהן מוקד עניין מרכזי מידי שנה. בשבוע שעבר פרסם הדוגמן-מעצב אוון מוני (Owen Mooney) סרטון בפרופיל הטיקטוק שלו, שבו הוא מתאר אירוע במסגרתו וואנג הטריד אותו מינית (לכאורה) במועדון בניו יורק בשנת 2017. החשיפה של מוני הביאה לעוד מספר עדויות לצוף אל פני השטח, לרוב בצורה אנונימית, דרך הרשתות החברתיות.
נכון להיום, וואנג מואשם על-ידי לפחות שמונה גברים ונשים טרנסיות בהטרדה מינית או לכל הפחות בהתנהגות בלתי הולמת כלפיהם, בעוד שהמעצב מכחיש את כל ההאשמות המיוחסות לו. העובדה שמרבית העדויות עלו בצורה אנונימית, מאפשרת למעצב לא לדאוג יותר מידי מהסיטואציה אליו נקלע שלא בפעם הראשונה. למזלו, כל עוד הקורבנות ידבקו ברצונם להישאר אנונימיים, סביר להניח שהוא והמותג הנושא את שמו לא יפגעו בצורה ממשית מהאשמותיהם. בין אם ההאשמות נגד וואנג נכונות ובין אם לאו – ראוי לדעתי לנצל את המקרה כדי להאיר זרקור על הנושא של הטרדות מיניות בתעשיית האופנה באופן כללי.
הגל הראשון של עדויות על הטרדות המיניות בתעשיית האופנה
תנועת #metoo נכנסה בצורה משמעותית אל המיינסטרים בשנת 2017, השנה בה נחשפה פרשת ההתנהגות הבלתי הולמת של הארווי ווינשטיין ע”י נשים שחוו התעללות מינית מצידו. בעוד שמרבית קורבנותיו של ווינשטיין היו מתעשיית הקולנוע בהוליווד, התנועה זכתה לפופולריות גם בתעשיות דומות, כמו למשל בתעשיית האופנה – והביאה לחקירות רבות בהתנהלותם של כמה מהתותחים הגדולים שפעלו בה. התגובות הפומביות של חברות אופנה ואושיות מהתעשייה שהגיעו לאחר החקירות היו כמובן זרות בנוף של התעשייה שמעולם לא עזרה לעשות חשבון למטרידים מיניים ושבחרה במודע להעלים עין מאותן פגיעות והטרדות מיניות כל עוד התוצאות הצדיקו זאת.
למעשה, מעניין לחשוב על כך שלתנועת ה#metoo היה פוטנציאל להתחיל את הנסיקה בפופולריות שלה עוד שנים רבות מוקדם יותר, עם התפוצצותה של פרשת ההטרדות המיניות של צלם האופנה טרי ריצ’ארדסון בשנת 2010. הראשונה להאשים את הצלם הייתה השחקנית והדוגמנית רי רסמוסן (Rie Rasmussen) שטענה שניצל את מעמדו עם דוגמניות צעירות כשהיה מבקש מהן להצטלם בעירום ובתנוחות שהן לא מרגישות איתן בנוח. החשיפה של טענותיה של רסמוסן הובילה לכך שדוגמניות נוספות רבות, רובן בעילום שם, ביקשו לחזק את דבריה וחשפו מקרים דומים שחוו במסגרת העבודה עם ריצ’ארדסון.
View this post on Instagram
אז למה בכל זאת תנועת #metoo לא הגיעה בתחילת העשור לאותה רמה של חשיפה ופופולריות אליה הגיעה בסופו? אפשר לטעון שהסיבה לכך נעוצה, ככל הנראה, בעובדה שמעמדו וכוחו של ריצ’ארדסון לא באמת נפגעו לאור ההאשמות החמורות. הפופולריות שלו והקשרים הרבים שהיו לו בתעשיית האופנה עזרו לו בהגנה על שמו ועל הקריירה שלו, בסופו של דבר. אמנם הוא איבד כמה פרוייקטים מתוכננים, אבל יהיו שיטענו שהשנים שלאחר ההאשמות ב-2010 היו מהמוצלחות בחייו – הוא צילם את הכוכבות הגדולות ביותר (מאופרה והקארדשיאנס ועד לקליפ של ביונסה), הוציא ספר תמונות עם ליידי גאגא והמשיך להיות מועסק על ידי כמה מהמגזינים והמותגים הגדולים בתעשייה.
הגל השני של עדויות על הטרדות המיניות בתעשיית האופנה
כאמור, הפעם הראשונה שתעשיית האופנה החלה להתעורר, לכאורה, היה לקראת סוף שנת 2017. במהלך חודש אוקטובר של אותה שנה, החלה הדוגמנית והאקטיביסטית קמרון ראסל (Cameron Russell) להעלות לאינסטגרם עדויות של קולגות שלה שסיפרו על התעללות נרחבת בדוגמניות מצד אנשים מהתעשייה, תוך שימוש בהאשתג #myjobshouldnotincludeabuse (#העבודה שלי לא כוללת התעללות). במהלך אותה תקופה נחשפו לא פחות מאשר שישים עדויות של נשים שונות מהתעשייה, רובן בבקשה להישאר בעילום שם. כבר אז התייחסה ראסל לעניין בציניות המתבקשת כשכתבה באינסטגרם שלה “זו לא חשיפה, כי שום דבר מהסיפורים האלה לא אמור להיות תגלית חדשה עבור אלו שעובדים בתעשייה שלנו”.
תוך זמן לא רב, דוגמניות נוספות חשפו התעללות והתנהגות בלתי הולמת של כמה מהדמויות החזקות והמובילות ביותר באופנה, כמו צלמי האופנה מריו טסטינו, ברוס וובר ופטריק דמרשלייה. אליהן הצטרפו השחקניות-דוגמניות קייט אפטון ושרה סאמפיו שחלקו סיפורים על הטרדות מיניות והתייחסות לא נאותה אליהן ואל גופן. בתחילת שנת 2018 פרסם ה-Boston Globe כתבת תחקיר שחשפה את שמותיהם של 25 אושיות מתעשיית האופנה שהואשמו עד אז בהטרדות מיניות. במסגרת התחקיר הם דיברו עם כחמישים דוגמניות, שיותר מחצי מהן טענו שנגעו בהן בצורה שאינה ראויה במסגרת מצבים שקשורים לעבודה שלהן – מנשיקות לא רצויות, נגיעות במקומות אינטימיים ועד לאונס. כל הנאשמים, כמובן, הכחישו וממשיכים להכחיש את המיוחס להם עד עצם היום הזה.
אז מה בכל זאת השתנה מאז?
לאחר כתבות התחקיר הרבות, כמו גם החשיפות של נשים מוכרות בשמן המלא, קהילת האופנה כבר לא יכלה להמשיך עם אותה הגישה בה נקטה עד אותו רגע. חברות אופנה גדולות פתחו בחקירות פנימיות בנושא התנהגות בלתי הולמת במקום העבודה – ולו רק בשביל היכולת לכסת”ח את עצמן במקרה הצורך. חברות אחרות הלכו בעקבותיהן. בתחילת 2018, ההוצאה לאור Condé Nast, האחראית בין היתר על מגזיני Vogue העולמיים, כתבה ופרסמה סט הנחיות לצילומים האוסרים כל סוג של פעילות מיניות או הצעות לפעילות שכזו. רק בשלב הזה, חשוב לומר, בחרה ההוצאה להפסיק את יחסי העבודה עם הצלם טרי ריצ’רדסון. צירוף מקרים? כנראה שלא…
אם ננסה להסביר את השינוי בתגובת תעשיית האופנה, כנראה שבראש ובראשונה נרצה לתת קרדיט לתנועת #metoo שיצרה תחושה של אחריות חברתית ותרבותית לשינוי, אך סביר להניח שלא היא הייתה הסיבה האמיתית לשינוי בגישה. עליית המדיה החברתית החל משנת 2014 העלתה את דינמיקת יחסי הכוחות בתעשיית האופנה, כשהצרכניות הפכו להיות חלק מהשיחה באופן משמעותי. מאז ועד היום, היכולת שלנו לתת דין וחשבון להחלטות של עורכות, סטייליסטיות, צלמות, מעצבות אופנה וכדומה הולכת ומתגברת עם השנים. משמעות התחזקות הכוח של הצרכניות הוא שעסקים בתחום כבר לא יכלו להעלים עין, שכן הם חיו בפחד תמידי ממשבר יחסי ציבור המונע על-ידי גורמים במדיה החברתית, בעיקר כאלו עם מיליוני עוקבים (סטייל Diet Prada).
עם זאת, חשוב לציין כי בעוד שההכרה שהבעיה קיימת היא צעד משמעותי עבור התעשייה, אבל זה ממש לא מספיק. בלי שיהיו גורמים שילחמו למען הפיכת זירת האופנה לאתית ובטוחה יותר עבור העובדות (והעובדים) שלה וכמובן גם יאכפו אותם – המצב כנראה ימשיך להישאר כפי שהוא. כמו כן, חוקרים טוענים שההשפעה הגדולה של תנועת #metoo בתעשיית האופנה הורגשה כמעט רק במקרים שהיו מעורבים דוגמניות או מותגים עם שם בעל סדר גודל עולמי. העובדים במותגים והעסקים הקטנים יותר, אלו שאינם מחזיקים בהון כלכלי או סימבולי, לא נעשה אותו דין וחשבון ועקב כך לא זכו לאותה מידה של הגנה מפני הטרדות מיניות.
ובצד השני של הגלובוס
מרגיש לי שזה לא יהיה הוגן לציין את העובדה שתעשיית האופנה מעסיקה מיליוני אנשים ברחבי העולם, רובן נשים. בעוד שאנחנו מדברות על אושיות אופנה שסובלות מהתנהגות מינית לא ראויה מספר פעמים לאורך קריירה מרובת שנים, חשוב לזכור שישנן נשים שעובדות בתעשייה שזוכות להטרדות מיניות על בסיס יומי. אני מדברת על עובדות מפעלי טקסטיל ואופנה במדינות כמו פקיסטן, הודו, מיאנמר וכדומה. נכון שזה לא הוגן להשוות, אבל כשהנשים הללו ידווחו על ההטרדה המינית שחוו, בין אם הייתה מילולית או פיזית, הן יזכו במקרה הטוב לגלול עיניים מצד הבוסים שלהן, או במקרה הפחות טוב פשוט יושלכו מכל המדרגות ביחד עם מכתב פיטורים.
ראוי לציין שבמדינות כמו הודו ופקיסטן, בדומה למדינות אחרות במערב, ישנם חוקים שנוגעים להטרדה מינית במקום העבודה, אבל ממש כמו במערב – הם נאכפים בצורה גרועה למדי. במקביל, לעשרות מדינות אחרות שבהם ישנה עשייה הרלוונטית לתעשיית האופנה אין בכלל חוקים ותקנות ספציפיים לבעיות מסוג זה. בהעדר רגולציה משמותית, חברות עשויות לערוך ביקורות פתע במטרה לנסות לפקח על התנאים במפעלים. עם זאת, ביקורות אלו לרוב לא ממש מצליחות לאתר, לטפל ולדווח בצורה משמעותית על מקרים של הטרדה מינית.
כעת, עם הדיווחים החדשים על הטרדות מיניות מצד מעצב אופנה – ניכר שתעשיית האופנה כולה, כמו גם הצרכנים, צריכים לצאת עם עמדה ברורה כנגד אלו שממשיכים להרשות לעצמם להאמין שהם באמת יכולים לעשות כל דבר בלי להתמודד עם ההשלכות. בין אם מדובר במעצב על בניו יורק, ובין אם מדובר במפקח במפעל קטן בהודו – תעשיית האופנה חייבת להתאפס על עצמה ולטפל בהשלכות להחלטה שלה להעלים עין כל עוד שורת הרווח שלה לא ניזוקה.
במשך השנים, המעצב האמריקאי אלכסנדר וואנג טיפח את הדימוי שלו כ”ילד מסיבות”, דימוי שבמהלך הקריירה שלו (לפחות עד השבועות האחרונים) עזר לבסס את המוניטין – או שמא התהילה – שלו כמעצב אופנה חדשני ופופולרי. לאחרונה, הדימוי הזה חזר אליו בהפוכה, עם חשיפת עדויות מהצד האפל של המסיבות בהן השתתף, ובראשן מסיבות יום ההולדת שלו שהן מוקד עניין מרכזי מידי שנה. בשבוע שעבר פרסם הדוגמן-מעצב אוון מוני (Owen Mooney) סרטון בפרופיל הטיקטוק שלו, שבו הוא מתאר אירוע במסגרתו וואנג הטריד אותו מינית (לכאורה) במועדון בניו יורק בשנת 2017. החשיפה של מוני הביאה לעוד מספר עדויות לצוף אל פני השטח, לרוב בצורה אנונימית, דרך הרשתות החברתיות.
נכון להיום, וואנג מואשם על-ידי לפחות שמונה גברים ונשים טרנסיות בהטרדה מינית או לכל הפחות בהתנהגות בלתי הולמת כלפיהם, בעוד שהמעצב מכחיש את כל ההאשמות המיוחסות לו. העובדה שמרבית העדויות עלו בצורה אנונימית, מאפשרת למעצב לא לדאוג יותר מידי מהסיטואציה אליו נקלע שלא בפעם הראשונה. למזלו, כל עוד הקורבנות ידבקו ברצונם להישאר אנונימיים, סביר להניח שהוא והמותג הנושא את שמו לא יפגעו בצורה ממשית מהאשמותיהם. בין אם ההאשמות נגד וואנג נכונות ובין אם לאו – ראוי לדעתי לנצל את המקרה כדי להאיר זרקור על הנושא של הטרדות מיניות בתעשיית האופנה באופן כללי.
הגל הראשון של עדויות על הטרדות המיניות בתעשיית האופנה
תנועת #metoo נכנסה בצורה משמעותית אל המיינסטרים בשנת 2017, השנה בה נחשפה פרשת ההתנהגות הבלתי הולמת של הארווי ווינשטיין ע”י נשים שחוו התעללות מינית מצידו. בעוד שמרבית קורבנותיו של ווינשטיין היו מתעשיית הקולנוע בהוליווד, התנועה זכתה לפופולריות גם בתעשיות דומות, כמו למשל בתעשיית האופנה – והביאה לחקירות רבות בהתנהלותם של כמה מהתותחים הגדולים שפעלו בה. התגובות הפומביות של חברות אופנה ואושיות מהתעשייה שהגיעו לאחר החקירות היו כמובן זרות בנוף של התעשייה שמעולם לא עזרה לעשות חשבון למטרידים מיניים ושבחרה במודע להעלים עין מאותן פגיעות והטרדות מיניות כל עוד התוצאות הצדיקו זאת.
למעשה, מעניין לחשוב על כך שלתנועת ה#metoo היה פוטנציאל להתחיל את הנסיקה בפופולריות שלה עוד שנים רבות מוקדם יותר, עם התפוצצותה של פרשת ההטרדות המיניות של צלם האופנה טרי ריצ’ארדסון בשנת 2010. הראשונה להאשים את הצלם הייתה השחקנית והדוגמנית רי רסמוסן (Rie Rasmussen) שטענה שניצל את מעמדו עם דוגמניות צעירות כשהיה מבקש מהן להצטלם בעירום ובתנוחות שהן לא מרגישות איתן בנוח. החשיפה של טענותיה של רסמוסן הובילה לכך שדוגמניות נוספות רבות, רובן בעילום שם, ביקשו לחזק את דבריה וחשפו מקרים דומים שחוו במסגרת העבודה עם ריצ’ארדסון.
אז למה בכל זאת תנועת #metoo לא הגיעה לאותה רמה של חשיפה ופופולריות, אליה הגיעה שבע שנים מאוחר יותר? אפשר לטעון שהסיבה לכך נעוצה, ככל הנראה, בעובדה שמעמדו וכוחו של ריצ’ארדסון לא באמת נפגעו לאור ההאשמות החמורות. הפופולריות שלו והקשרים הרבים שהיו לו בתעשיית האופנה עזרו לו בהגנה על שמו ועל הקריירה שלו, בסופו של דבר. אמנם הוא איבד כמה פרוייקטים מתוכננים, אבל יהיו שיטענו שהשנים שלאחר ההאשמות ב-2010 היו מהמוצלחות בחייו – הוא צילם את הכוכבות הגדולות ביותר (מאופרה והקארדשיאנס ועד לקליפ של ביונסה), הוציא ספר תמונות עם ליידי גאגא והמשיך להיות מועסק על ידי כמה מהמגזינים והמותגים הגדולים בתעשייה.
View this post on Instagram
הגל השני של עדויות על הטרדות המיניות בתעשיית האופנה
כאמור, הפעם הראשונה שתעשיית האופנה החלה להתעורר, לכאורה, היה לקראת סוף שנת 2017. במהלך חודש אוקטובר של אותה שנה, החלה הדוגמנית והאקטיביסטית קמרון ראסל (Cameron Russell) להעלות לאינסטגרם עדויות של קולגות שלה שסיפרו על התעללות נרחבת בדוגמניות מצד אנשים מהתעשייה, תוך שימוש בהאשתג #myjobshouldnotincludeabuse (#העבודה שלי לא כוללת התעללות). במהלך אותה תקופה נחשפו לא פחות מאשר שישים עדויות של נשים שונות מהתעשייה, רובן בבקשה להישאר בעילום שם. כבר אז התייחסה ראסל לעניין בציניות המתבקשת כשכתבה באינסטגרם שלה “זו לא חשיפה, כי שום דבר מהסיפורים האלה לא אמור להיות תגלית חדשה עבור אלו שעובדים בתעשייה שלנו”.
תוך זמן לא רב, דוגמניות נוספות חשפו התעללות והתנהגות בלתי הולמת של כמה מהדמויות החזקות והמובילות ביותר באופנה, כמו צלמי האופנה מריו טסטינו, ברוס וובר ופטריק דמרשלייה. אליהן הצטרפו השחקניות-דוגמניות קייט אפטון ושרה סאמפיו שחלקו סיפורים על הטרדות מיניות והתייחסות לא נאותה אליהן ואל גופן. בתחילת שנת 2018 פרסם ה-Boston Globe כתבת תחקיר שחשפה את שמותיהם של 25 אושיות מתעשיית האופנה שהואשמו עד אז בהטרדות מיניות. במסגרת התחקיר הם דיברו עם כחמישים דוגמניות, שיותר מחצי מהן טענו שנגעו בהן בצורה שאינה ראויה במסגרת מצבים שקשורים לעבודה שלהן – מנשיקות לא רצויות, נגיעות במקומות אינטימיים ועד לאונס. כל הנאשמים, כמובן, הכחישו וממשיכים להכחיש את המיוחס להם עד עצם היום הזה.
אז מה בכל זאת השתנה מאז?
לאחר כתבות התחקיר הרבות, כמו גם החשיפות של נשים מוכרות בשמן המלא, קהילת האופנה כבר לא יכלה להמשיך עם אותה הגישה בה נקטה עד אותו רגע. חברות אופנה גדולות פתחו בחקירות פנימיות בנושא התנהגות בלתי הולמת במקום העבודה – ולו רק בשביל היכולת לכסת”ח את עצמן במקרה הצורך. חברות אחרות הלכו בעקבותיהן. בתחילת 2018, ההוצאה לאור Condé Nast, האחראית בין היתר על מגזיני Vogue העולמיים, כתבה ופרסמה סט הנחיות לצילומים האוסרים כל סוג של פעילות מיניות או הצעות לפעילות שכזו. רק בשלב הזה, חשוב לומר, בחרה ההוצאה להפסיק את יחסי העבודה עם הצלם טרי ריצ’רדסון. צירוף מקרים? כנראה שלא…
אם ננסה להסביר את השינוי בתגובת תעשיית האופנה, כנראה שבראש ובראשונה נרצה לתת קרדיט לתנועת #metoo שיצרה תחושה של אחריות חברתית ותרבותית לשינוי, אך סביר להניח שלא היא הייתה הסיבה האמיתית לשינוי בגישה. עליית המדיה החברתית החל משנת 2014 העלתה את דינמיקת יחסי הכוחות בתעשיית האופנה, כשהצרכניות הפכו להיות חלק מהשיחה באופן משמעותי. מאז ועד היום, היכולת שלנו לתת דין וחשבון להחלטות של עורכות, סטייליסטיות, צלמות, מעצבות אופנה וכדומה הולכת ומתגברת עם השנים. משמעות התחזקות הכוח של הצרכניות הוא שעסקים בתחום כבר לא יכלו להעלים עין, שכן הם חיו בפחד תמידי ממשבר יחסי ציבור המונע על-ידי גורמים במדיה החברתית, בעיקר כאלו עם מיליוני עוקבים (סטייל Diet Prada).
עם זאת, חשוב לציין כי בעוד שההכרה שהבעיה קיימת היא צעד משמעותי עבור התעשייה, אבל זה ממש לא מספיק. בלי שיהיו גורמים שילחמו למען הפיכת זירת האופנה לאתית ובטוחה יותר עבור העובדות (והעובדים) שלה וכמובן גם יאכפו אותם – המצב כנראה ימשיך להישאר כפי שהוא. כמו כן, חוקרים טוענים שההשפעה הגדולה של תנועת #metoo בתעשיית האופנה הורגשה כמעט רק במקרים שהיו מעורבים דוגמניות או מותגים עם שם בעל סדר גודל עולמי. העובדים במותגים והעסקים הקטנים יותר, אלו שאינם מחזיקים בהון כלכלי או סימבולי, לא נעשה אותו דין וחשבון ועקב כך לא זכו לאותה מידה של הגנה מפני הטרדות מיניות.
ובצד השני של הגלובוס
מרגיש לי שזה לא יהיה הוגן לציין את העובדה שתעשיית האופנה מעסיקה מיליוני אנשים ברחבי העולם, רובן נשים. בעוד שאנחנו מדברות על אושיות אופנה שסובלות מהתנהגות מינית לא ראויה מספר פעמים לאורך קריירה מרובת שנים, חשוב לזכור שישנן נשים שעובדות בתעשייה שזוכות להטרדות מיניות על בסיס יומי. אני מדברת על עובדות מפעלי טקסטיל ואופנה במדינות כמו פקיסטן, הודו, מיאנמר וכדומה. נכון שזה לא הוגן להשוות, אבל כשהנשים הללו ידווחו על ההטרדה המינית שחוו, בין אם הייתה מילולית או פיזית, הן יזכו במקרה הטוב לגלול עיניים מצד הבוסים שלהן, או במקרה הפחות טוב פשוט יושלכו מכל המדרגות ביחד עם מכתב פיטורים.
ראוי לציין שבמדינות כמו הודו ופקיסטן, בדומה למדינות אחרות במערב, ישנם חוקים שנוגעים להטרדה מינית במקום העבודה, אבל ממש כמו במערב – הם נאכפים בצורה גרועה למדי. במקביל, לעשרות מדינות אחרות שבהם ישנה עשייה הרלוונטית לתעשיית האופנה אין בכלל חוקים ותקנות ספציפיים לבעיות מסוג זה. בהעדר רגולציה משמותית, חברות עשויות לערוך ביקורות פתע במטרה לנסות לפקח על התנאים במפעלים. עם זאת, ביקורות אלו לרוב לא ממש מצליחות לאתר, לטפל ולדווח בצורה משמעותית על מקרים של הטרדה מינית.
כעת, עם הדיווחים החדשים על הטרדות מיניות מצד מעצב אופנה – ניכר שתעשיית האופנה כולה, כמו גם הצרכנים, צריכים לצאת עם עמדה ברורה כנגד אלו שממשיכים להרשות לעצמם להאמין שהם באמת יכולים לעשות כל דבר בלי להתמודד עם ההשלכות. בין אם מדובר במעצב על בניו יורק, ובין אם מדובר במפקח במפעל קטן בהודו – תעשיית האופנה חייבת להתאפס על עצמה ולטפל בהשלכות להחלטה שלה להעלים עין כל עוד שורת הרווח שלה לא ניזוקה.
